"פעם חלמתי שאני מספרת סיפורים והרגשתי שמישהו מלטף את כף רגלי בעידוד. הבטתי למטה וראיתי שאני עומדת על כתפיה של זקנה, שייצבה את כפות רגליי ונשאה אלי את פניה בחיוך. אמרתי לה, "לא, לא, בואי ועמדי את על כתפי, מפני שאת זקנה ואני צעירה." "לא, לא," עמדה על שלה, "ככה צריך להיות." ראיתי שהיא ניצבת על כתפיה של אישה זקנה בהרבה ממנה, שעמדה על כתפי אישה זקנה עוד יותר, שעמדה על כתפי אישה עטוית גלימות, שעמדה על כתפי נשמה אחרת, שעמדה על כתפי..."
ברשותכן אפתח היום את #מטפלות_עושות_היסטוריה בשיתוף אישי. לא אוכל שזה יהיה אחרת שכן האישה עליה בחרתי לדבר הולכת איתי את הדרך הארוכה מכולן, קולה ומשנתה הופנמו והתמזגו בי באופן כה מהותי, וכמו בשרשרת האנושית האנסופית אותה היא מתארת בפתיח, אינני יכולה להגיד בוודאות היכן עובר הגבול בינה לביני.
*
סיפורי מתחיל גם כן בחלום שחלמתי לפני כמה לילות -
בחלומי אני משנקרלת עם משפחתי במפרץ אילת סמוך לחוף הדולפינים, בתקווה לפגוש בדולפין שיצא לסיבוב.
לא עובר זמן רב ודולפין אכן מגיע, הוא מעורר בי ובכל הנוכחים התרגשות ושמחה גדולה ואנשים מתחילים להתקבץ במים סביב. כמה רגעים לאחר מכן, באופן מפתיע ובלתי צפוי בעליל, מתקרב ומגיע גם לוויתן, לא ענק אך בהחלט מכובד. עם הופעתו אני מרגישה את ליבי מחסיר פעימה, מנסה לעכל את גודל האירוע. אני קוראת לבני משפחתי שיבואו מהר לראות.
אחרי כמה רגעים אני מחזירה את ראשי אל המים ומגלה שהם הפכו להיות מאובקים וסמיכים, שממש קשה לראות או לזהות משהו מעבר לצלליות כהות. בהמשך לכך ההתרגשות שלי נעלמת, ובמקומה מופיעה תחושה עכורה, איכסית, מבאסת. אני מאבדת עניין במהרה, מרגישה ריחוק וניכור מכל מי ומה שקורה סביבי ובוחרת במפגן של אדישות לצאת מהמים.
כשהתעוררתי החלום הוסיף להדהד בי - רגשית, ויזואלית, גופנית ותחושתית. זה היה החלום השני השבוע שהפגיש אותי עם לוויתן, הוא הרגיש חשוב ותהיתי מה כוחו ופשרו.
לשמחתי ובעיתוי מושלם, התגלגל לפתחי פוסט שכתב נתנאל אלינסון בו הוא כותב על סיפורו של יונה הנביא, על משמעותו הסמלית של הלוויתן, והקשר שלהם ליום כיפור ולסוכות.
וכך (בתקציר ובעריכה קלה) כותב נתנאל:
"יונה בורח מההתמודדות עם הפחד הכי עמוק שלו: החרדה מתוצאות מעשיו. מי שמכיר יודע שליונה היו הצלחות בלתי רגילות. כל מה שהוא אומר מתקיים אחד לאחד. אבל דווקא מזה הוא מפחד. מתוצאות ההצלחה שלו שאינן בשליטתו...
מסעו של יונה הוא המסע שלנו בחגי תשרי. ביום הכיפורים אנחנו נכנסים עמוק לתוך הלוויתן. מפסיקים לברוח, ומתעמתים עם הפחדים הכמוסים ביותר שלנו. כמו יונה אנחנו יורדים לתהומות, אל הלוויתן מזרה האימה (שבסוף מתגלה כאחת החיות הנעימות ביותר והכי פחות מסוכנות לאדם..), וכמו יונה במוצאי יום הכיפורים אנחנו נפלטים אל חוף מבטחים.
לאחר שיונה מתעמת עם הלוויתן ונפלט אל החוף- הוא בונה סוכה: "וַיֵּשֶׁב מִקֶּדֶם לָעִיר וַיַּעַשׂ לוֹ שָׁם סֻכָּה וַיֵּשֶׁב תַּחְתֶּיהָ בַּצֵּל"..."
*
הטקסט הזה עזר לי להבין במה עוסק חלומי, יכולתי להרגיש הזדהות עם חרדתו של יונה מתוצאות מעשיו. לא שבהכרח אני חווה הצלחות בלתי רגילות, אלה שגם אני מפחדת מכוחי ומתוצאות הצלחה (או כישלון) שאינן בשליטתי.
נושא שמתכתב היטב בימים אלה עם העשייה שלי ועם ממדי יצירה שונים בחיי, ביניהם גם הכתיבה של הפינה הזאת, שנדמה שאני רק מתחילה להבין עד כמה היא יכולה להיות מפחידה עבורי.
ובכל זאת אני ויונה שונים, בניגוד ליונה שנבלע לתוך הלוויתן והתעמת עם הפחדים הכמוסים והעמוקים ביותר שלו, אני, שחיפשתי דולפין ומצאתי לוויתן, בחרתי לשבור את הכלים ולצאת מהמים. להשליך בהפגנתיות לפח את יצירתי ש"נהרסה".
ההבנה הזאת לא מצאה חן בעיני, שכן איך אוכל לשבת בצל הסוכה ולשמוח, מבלי שאימצתי לחיקי את הלוויתן.
הבנתי שאם אני רוצה לפגוש אותו עלי לטפל קודם כל בבעיית העכירות של המים.
(תהיו עוד רגע איתי, אנחנו כבר שם)
עם ההבנה הזאת, ידי נשלחה באופן כה טבעי ומוכר למדף הספרים, שלפה משם את ספרה המוכנן של קלאריסה פינקולה אסטס, "רצות עם זאבים - ארכיטיפ האישה הפראית", ופתחה בפרק העשירי הנושא בכותרתו את השם:
'מים צלולים - הזנת החיים היצירתיים'
שם מצאתי בדיוק את מה שהיה לי נחוץ:
סיפור על נהר חיים ההופך לנהר מוות, תזכורות לכוחה וחשיבותה של היצירה, הזמנה לתת לחלומות להנחות אותנו, מפה לזיהוי של הכוחות המזהמים, הנחיות מפורטות הנוגעות לאיך לעבוד אתם, ואת המסר המעודד והמסכם הבא:
"עמדי על זכותך לחיים יצירתיים איכותיים. אל תניחי לתסביכים שלך, לתרבותך, למשקעים האינטלקטואלים שלך או לכל קשקוש נאצל לכאורה, אריסטוקרטי, פדגוגי או פוליטי לגנוב אותם ממך. אימרי, "אני אוהבת את חיי היצירה שלי יותר משאני אוהבת לשתף פעולה עם הדיכוי שלי".
הציבי קערת מזון לחיי היצירה. דברים רבים טובים ומזינים את הנפש, אבל רובם כלולים בארבעת אבות המזון: זמן, שייכות, להט וריבונות.
הצטיידי, אלה שומרים על ניקיון הנהר."
*
למי שלא מכיר.ה כמה מילים על הספר:
"רצות עם זאבים" הוא ספר עב כרס הכולל סיפורים, אגדות, מיתוסים, חלומות וטקסים, ואת פרשנותם על פי הפסיכולוגיה האכיטיפית - יונגיאנית. הספר מבקש לעורר, לחבר, ולהפיח חיים, במקומות הפראיים והמורחקים ביותר בנפש הנשית.
כתיבתה של קלאריסה תמיד מעוררת ונלהבת, שכן היא כותבת כמו מתוך דחף, מתוך צורך לתת ביטוי לתכנים המבעבעים בקרבייה. היא אינה מטרידה את עצמה בניסוחים לוגיים, מושגים רציונליים, ובטח שלא נימוסים מיותרים.
היא מדברת אלינו מהמחוזות הפנימים ועושה שימוש ניכר בשפה של דימויים וסמלים. היא כותבת מבטן אל בטן, ממוח ימין למוח ימין, מאותו מקום ייצרי, עתיר חיים ורגש, עליו היא מספרת ואליו היא גם קוראת לנו לחזור.
במובנים רבים הספר הוא אוסף של סיפורים מרפאים,
כאלו שראוי לספר אותם שוב ושוב מאחר והם טומנים בחובם מפות דרכים להבנה וידיעת הנפש האנושית. הדמויות והעלילה מספקים מראה סימבולית להתמודדות עם אתגרי האנושות ופתרונם מגלם את פוטנציאל התפתחות הנפש.
המפגש עם הסיפור הנכון, בזמן הנכון, מחתים אותנו בידיעה. כאשר חומרי הסיפור משתלבים במסע האישי שלנו, כשאנו פוגשים התאמה בין חלקיו השונים למעמקי העצמי שלנו מתרחשת "שותפות מיסטית" המאפשרת לנו להתרחק מהאגו לזמן מה ולהתמזג עם ממשות אחרת, לחוות וללמוד בתוכה רעיונות המתאפשרים והופכים זמינים מתוך אותה מודעות, ובהמשך להחזירם למציאות.
*
ההשפעה של קלאריסה על חיי קדמה בזמן רב להיותי מטפלת, למען האמת אני מניחה שיש לה משקל רב בבחירה שלי במקצוע הזה.
בהיותנו בנות 17 לערך, החברה הגאונה שלי, אורי, שתמיד הייתה ידועה בהיותה ציידת אוצרות, רכשה את הספר בעל השם המסקרן, 'רצות עם זאבים - ארכיטיפ האישה הפראית', היא קראה בו והפצירה גם בנו, החברות, לקרוא.
מהר מאוד הוא הפך להצלחה ומקור לעניין בין חברותיי, ואיך לא, הרי סוף סוף מצאנו מישהי שמוכנה לדבר אתנו על כל מה שמעסיק וממלא את עולמנו. כל הנושאים לגביהם האמהות שלנו, לא אמרו כמעט דבר.
העברנו אותו מיד ליד, קראנו בו כל פעם קצת, הבנו מה שיכולנו באותו הזמן, וכך הפכה עבורנו קלאריסה לאם וחונכת בכל הנוגע לדרכנו כנשים צעירות בעולם, היא סיפרה לנו על טבענו המתחדש והפראי, האינטואיטיבי והיצרי. היא הניחה בפנינו מערכות הנחייה ושבילים סלולים לשמירה עצמית ולזיהוי של טורפים פנימיים וחיצוניים. היא עודדה אותנו לסמוך על האינסטינקטים שלנו, על הטבע שלנו ועל יצר האהבה שבנו.
מאז ועד היום הספר מלווה אותי, אני שולפת אותו מהמדף בעת הצורך, קוראת בו בכל פעם חלק אחר, מתבוננת בו בעיניים חדשות, מגלה בו רבדים חדשים שחיכו שאבשיל לראותם, שהסתתרו בין הקפלים.
לפעמים אני חוזרת אליו בשביל הידע, לפעמים בשביל הזיכרון, לעיתים הוא בכלל לא ספר אלא תרופה או מצפן,
רוב הזמן אני פשוט חוזרת אליו מתוך רצון לתפוס מחסה, לשמוע סיפור, להתנחם בחומה של האש.
*
זה הפתיע אותי ששמה אסטס לא הוזכר ולו פעם אחת בפוסט הראשון, בו נכתבו בתגובות עשרות שמות של נשות טיפול ותיאורטיקניות מוערכות.
עברה בי מחשבה שאולי זה כי תופסים אותה יותר כסופרת ופחות כאשת תיאוריה וטיפול, ואולי כי תרפיית סיפור הסיפורים אינה נחשבת מספיק בחוגים מדעיים, ואולי הדיבור הנרחב על (ומתוך) הסתמי והקולקטיבי אינו נתפס בעינינו חשוב כמו הדיבור על (ומתוך) האני והאגו.
כך או כך, ומאחר ופינתי עוסקת במטפלות שעושות היסטוריה ולא בספרים שעושים היסטוריה, אגש ללא דיחוי נוסף למשימה ואכתוב כמה מילים על האישה ופועלה:
ד"ר קלאריסה פינקולה אסטס, בת 77, אמריקאית ממוצא מקסיקני. היא משוררת, סופרת ופסיכואנליטיקאית יונגיאנית בכירה ומנהלת המרכז היונגיאני בדנוור.
בשנת 1981 היא קיבלה את הדוקטורט שלה, העוסק בדפוסים חברתיים ופסיכולוגיים של חברות שבטיות.
אסטס כתבה מספר ספרים העוסקים במגדר, שבטיות ופסיכולוגיה יונגיאנית, וספריה תורגמו ל - 37 שפות.
לאסטס התמחות בטיפול בפוסט טראומה. היא עובדת מזה 48 שנים עם נפגעי מלחמה, פליטים ושורדי התעללות ושבי.
את התמחותה היא החלה בשנות ה-60 בבית החולים, שם עבדה עם חיילים שלחמו בווייטנאם ובמלחמת העולם השנייה, שאיבדו את גפיהם. מאז היא עבדה במקומות נוספים וטיפלה באנשים רבים שחוו סוגים שונים של פוסט טראומה. כמו כן היא התמחתה בתחום העוסק בעזרה לילדים שהתמודדו עם אובדן של בן משפחה.
כמי שעוסקת ומאמינה ברפואה המסורתית המשלבת מנהגים ממספר תרבויות וגישות רפואיות שונות, אסטס לימדה כתיבת סיפורים וסיפורי רפואה מסורתיים בבתי כלא, של גברים, נשים ונוער, ובמוסדות סגורים אחרים.
כמו כן, היא הובילה את אחד מהפרויקטים הגדולים של הקרן לשוויון רפואי שמטרתו היתה ללמד חולים לתעד את ימיהם ואת סיפורם הרפואי במצלמה.
בתחום הפעילות החברתית אסטס היא בעלת עמותה אשר פועלת למען קידום תנאי חייהם של חברות עולם שלישי רבות, והיא שימשה לעיתים קרובות, כדוברת קהילות המיעוטים באוניברסיטאות.
היא כותבת פעילה בנושאים של בעיות תרבותיות, הליכי נפש, פוליטיקה, צדק חברתי, רוחניות ותרבות,
והיא מעורבת ברפורמות בחינוך, רפואה, מיגור אלימות בבתי ספר, בריאות הילד, בריאות נפשית, סביבה, הגירה ורפואה ציבורית.
פעילותה הענפה לאורך השנים זיכתה אותה בשפע של פרסים והוקרות, ביניהם: פרס מדליית הנשיא לעשייה חברתית (1994), פרס "הגרדיבה" (the gradiva award) מאת הארגון הלאומי לפסיכואנליטיקה מתקדמת (1995), פרס "הראשונה מסוגה" (the first of her kind award) שניתן לה על ידי ארגון הנשים המקסיקניות-אמריקאיות (2006) ועוד רבים.
בקיצור, אישה מדהימה!
*
בחרתי לסיים עם טקסט קצר מהפרק המסכם בספרה המדבר על הסיפור כתרופה. הטקסט מתחבר עבורי לעשיה בפסיכותרפיה (ריפוי בהאזנה ודיבור), שהיא בשורשיה הקדומים, אומנות מרפאת של סיפור סיפורים.
"בכל עת שמספרים אגדה, יורד הלילה. בכל בית, בכל שעה, בכל עונה, סיפור אגדות גורם לשמיים מכוכבים ולירח לבן לזחול מבין קורות הגג ולרחף מעל אוזני השומעים. לפעמים, בסוף הסיפור, החדר מלא באור השחר, ופעמים נותר מאחור רסיס כוכב, או פיסה בלויה של שמיים סוערים. וכל אשר נותר מאחור הינו השפע עימו אנו עובדות, בו אנו משתמשות לעשיית נשמה." ~ קלאריסה פינקולה אסטס ~
** הפוסט הזה הוא חלק מסדרת פוסטים שאני מעלה בדף המקצועי שלי בפייסבוק - #מטפלות_עושות_היסטוריה. בפינה אני כותבת בכל פעם על תיאורטיקנית אחרת שאני אוהבת ומעריכה, שהשאירה את חותמה על עולם הפסיכולוגיה.
המטפלות עליהן אני כותבת הן כאלו שהעשייה שלהן עסקה או עוסקת בפסיכולוגיה של האישה, שעבדו לצד גברים מפורסמים אך לא זכו להכרה שווה, שהיו שם והשפיעו על ההיסטוריה, שחקרו וכתבו דברים ממש מעניינים.
חלקן הגדול יהיו נשים נועזות, שבעת הצורך גם חלקו והעבירו ביקורת על תיאוריות מרכזיות. שיצאו נגד השיטה, האופנות השולטות והאבות הגדולים. חלקן מוכרות יותר וחלקן פחות, מפעם ומהיום, מבית ומחוץ.
יהיה מרתק! מוזמנות.ים לעקוב כאן או בדף המקצועי