נשים ומעברי אמצע החיים
בעודי מתיישבת לכתוב אודות התמיכה האפשרית סביב מעבר החיים בו אני עצמי נמצאת כיום, עוברת בי המחשבה שאם היינו הולכות כמה שנים אחורה לא הייתי יודעת באמת מה לכתוב. יתכן שהייתי מדלגת על הנושא בכלל או כותבת דבר מה צפוי על גילאי המעבר, אבל ככל הנראה לא הייתי מצליחה לאחוז באמת ולגעת במורכבות של התקופה הזאת עבור נשים, בעוצמה בה היא עשויה לפגוש אותנו, בהיבטים הכל כך שקופים שלה ובפוטנציאל המאתגר ובו זמנית כה נפלא הגלום בה.
נדמה לי שיש משהו באופן בו אנו תופסות את משברי גיל המעבר ואמצע החיים שהוא צר מדי, שאנחנו מורגלים ומורגלות לדבר עליהם בשפה של קמילה, לשים את הדגש על מה שאנחנו מאבדות: הווסת, הפוריות, הזהות שלנו כמעניקות ומטפלות, העלומים, גופנו הצעיר… והאובדן הוא אכן חלק בלתי נפרד, ממש כמו בכל מהלך מהותי של שינוי, אך הוא בהחלט לא כל הסיפור.
צידו השני של מעבר זה נוגע דווקא ללידה, לידה של אנרגיית חיים אדירה אשר מתעוררת בקרבנו ומבקשת את מקומה, מבקשת (לעיתים קרובות אף דורשת) ערוצים של עשיה והוויה פתוחים בהם תוכל לנוע ולזרום לרווחה. האנרגיה הזאת שניצתת בנו נוטה להיות חסרת פשרות, היא כאן כדי לדייק אותנו ואין לה כוונה להתנצל. ולנו לפעמים לוקח זמן להיות קשובות, להכיר אותה, ללמוד איך להכיל אותה ולעבוד אתה נכון.
על שינויים, מעברים ומשבר אמצע החיים
אמנם לא כל הנשים חוות קושי סביב מעבר חיים זה, אך שינויים נרחבים ומהותיים הם דבר שכל אישה פוגשת בגילאי ה - 40-50 לחייה. בזמן שהייצוג הבולט ביותר המסמן מעבר חיים הוא המנופאוזה (הפסקת הווסת) בפועל מערך השינוי הוא רחב בהרבה - גם במשך הזמן שלו (יכול להתחיל שנים לפני הפסקת הווסת ולהסתיים הרבה אחרי) וגם באופן בו הוא נוגע בשינויים פסיכולוגיים, מנטליים, גופניים, סוציולוגיים, רגשיים, ואנרגטיים גם יחד. כמה סוגיות מרכזיות הנוגעות לשינוי:
● שינויים הורמונליים - תנועת ההורמונים משתנה תדיר לאורך חיינו, סביב גיל 40 מתחילים בגופנו שינויים הורמונלים הנוגעים להפחתה איטית והדרגתית של הורמוני המין - אסטרוגן ופרוגסטרון. אלו יובילו לדעיכת הדרגתית של הפעילות השחלתית (קרי: ביוץ) ולבסוף למעבר למנופאוזה. על אף שההורמונים הם רק חלק מהסיפור שלנו כנשים, בחרתי לפתוח בנושא זה מאחר ואני מרגישה שעבור נשים רבות ההשפעה של אותם שינויים ההורמונליים מהווה את מוזיקת הרקע של מעבר חיים זה ובכוחם להשפיע באופן ניכר ורב מערכתי על חיינו. התופעות הידועות המקושרות לירידה בפעילות הורמוני המין נוגעות למגוון רחב של תסמינים: ברמה הנפשית - ירידה במצב הרוח, דיכאון, דאגה מוגברת, חרדה וכד' ברמה המנטלית - קשיי ריכוז, זיכרון, פגיעה בביטחון עצמי ובתחושת המסוגלות וכד' ברמה הרגשית - רגישות גבוהה וקושי בויסות רגשי, מפגש עם עוצמות של בכי, עצב, כעסים וכד' ברמה הגופנית - הפרעות שינה, עייפות מוגברת, כאבי פרקים, כאבי ראש, סחרחורות, נשירת שיער, גלי חום, נטייה להשמנה וכד' מיניות וגיניקולוגיה - ירידה בחשק המיני או חוסר ויסות של החשק המיני, יובש נרתיקי, כאבים ביחסי המין, חולשה וכאב של האגן ועוד.
נשים רבות חוות תמהיל כזה או אחר של תסמינים אלו, לעיתים לאורך שנים. מאחר שאלו משפיעים באופן מהותי על איכות החיים, ההתגייסות וההתייחסות אליהם יכולה להניע שינוי מהותי באורח ובבחירות החיים.
● שינויים הנוגעים לזהות ולבחירות חיים - רובנו מקדישות זמן רב לתכנון המחצית הראשונה של חיינו. בפתח חיינו הבוגרים אנו שואלות את עצמנו שאלות מהותיות הנוגעות ללימודים, בחירת מקצוע, פיתוח של קריירה, אהבה וזוגיות והקמת משפחה. מנגד, מעטות מאיתנו מקדישות באמת זמן למחשבה כיצד נרצה לבלות את המחצית השניה של חיינו.
נכון, זה לא שאת מגיעה לגיל 40-45 ובאורח פלא את לא עמוסה עד כלות ונדרשת לתפקוד על במיליון חזיתות בו זמנית, ובכל זאת, משהו במערך הציפיות שלך מעצמך ושל הסביבה ממך עובר איזה שינוי, מותיר אותך עם איזה חלל, אולי אפילו טיפה מיותרת, אך לא פחות מכך - משוחררת.
נשים באמצע החיים מרגישות לא אחת שמשהו משתנה - שמה שהיה חשוב בעבר כבר לא מרגיש אותו הדבר, שהקיים ומה שהושג כבר לא מספק באותה המידה, שמה שלא הושג מכאיב במיוחד. גם מבלי רצון או כוונה סדרי עדיפויות משתנים, יחס לדברים משתנה, חללים נפערים ושאלות של מהות, זהות ועשיה נשאלות. חלק מהנשים יוצאות למסע הזה לגילוי העצמי מחדש מלאות בהתרגשות וחדווה, אך ברוב המקרים, ובאופן טבעי, אל המסע הזה נלוות גם תחושות של אי נחת, בלבול וחרדה.
● רגישות גבוהה ואי סבילות לחומרים לא מיטיבים - אצל נשים רבות בגילאים האלו מופיע רגישות גבוהה מלווה בקושי לשאת את כל מה שלא מזין ועושה לנו טוב. זה יכול להיות הגוף שעד כה היה סלחן וסובלני כלפינו ופתאום נעמד על הרגליים האחוריות בכל פעם שאנו לא נוהגים בו באהבה. זו יכולה להיות הימנעות והתנגדות לקשרים חברתיים שלא עושים לנו טוב על הנשמה, האופן בו נראה בבהירות את מה שלא עובד במערכות היחסים שלנו, קושי לשאת אי שביעות רצון ואי דיוקים בעשיה המקצועית שלנו, ובגדול איזה חלק שפשוט לא רוצה או מסוגל יותר להכיל, להתפשר, להתגמש ולספוג.
רגישות גבוהה היא מצב מוכר אצל נשים ויש לה, בין היתר, קשר הדוק עם מצבים הורמונליים מסוימים כמו בזמן ההריון ולאחר לידה, לפני קבלת הווסת וגם בגיל המעבר. כאשר הקשר ההורמונלי ברור, מרבית הנשים (כמו גם סביבתן) נוטות להתייחס לזמנים הרגישים האלו כאל שיגעון זמני ובר חלוף, מה שככל הנראה מתאפשר כאשר פרק הזמן הוא מוגדר וקצר יחסית.
העניין הוא שהרגישות המאפיינת את גילאי המעבר היא הרבה פחות מרוכזת (אף שעדיין יכולה להיות עוצמתית וחזקה) ויכולה להימשך על פני שנים רבות, מה שמקשה קצת על האפשרות לפטור את אותן תחושות בטענה של טירוף זמני ובר חלוף, וטוב שכך!
כאשר אנו מבינות שעלינו לחיות עם אותן הרגישויות אנו יכולות להתחיל לעבוד אתן באמת, להכיר בהן כחלק בלתי נפרד ממערכת ההנחיה הפנימית שלנו, ובהמשך לכך ללמוד להיות קשובות יותר ולהענות טוב יותר לצרכים המשתנים שלנו.
● שינויים במראה ובדימוי הגוף - כנשים, הגוף שלנו מהווה את אחד הנכסים החשובים לנו והמראה שלו הוא משהו שמעסיק אותנו רבות. דימוי הגוף שלנו מתבסס על האופן על בו אנו תופסים את עצמנו, ויותר מכך על רשמים אותם הפנמנו דרך מבטה החיצוני של הסביבה והחברה.
אנו יכולות להיות סלחניות ומקבלות לשינויי הגוף יותר או פחות, אך מעטות מאתנו מצליחות להיות אדישות באמת לשינויים החלים עלינו ולאופן בו הם משפיעים על תפיסת העצמי ודימוי הגוף.
בעודנו חיות בחברה אשר מקדשת ומעריצה מודלים של גוף צעיר ושל רזון, גופנו מתעקש להשתנות, לסמן ולבטא את רשמי מסע חיינו: שיערנו מאפיר ולעיתים מאבד מחיותו, העור משתנה וקמטים מופיעים, מבנה גופנו משתנה, אנו נוטות לעליה במשקל, איברי המין והשדיים שלנו משתנים (במיוחד אחרי לידות והנקות), המיניות שלנו מתנהגת אחרת ועוד ועוד.
האובדן של הגוף הצעיר, הזקוף, המתוח ומלא הברק, האובדן של הגוף כאובייקט מיני נחשק, כייצוג של נשיות אידיאלית, הוא משהו שאנו פשוט צריכות לעבור דרכו. עלינו למצוא את הדרך לקבל ולהכיר באיכויות החדשות שנפתחות לצד אובדן זה, להעריך את השינוי ולראות את היופי השוכן בנו מעבר לאותם אידיאלים שגם ככה לא היו נגישים לנו באמת.
על משברים ובריאות נשית באמצע החיים
הזמן הזה הוא שלנו. לראשונה מזה הרבה שנים אנחנו יכולות לשבת לרגע ולשאול מה אנחנו רוצות, באמת אבל, לקחת את המרחב למצוא את הדרך שלנו מחדש. יחד עם זאת חשוב לזכור עד כמה השאלה הזאת היא גדולה ופעמים רבות גם מפחידה. עד כמה שינוי הוא דבר מפחיד, מבקש מאיתנו להתמסר, להרפות את אחיזתנו בקיים, לעיתים קרובות מבלי לדעת מה ומי נהיה בצידו השני של המעבר, לצעוד בשבילים שמתגלים תוך כדי תנועה.
אני מחבבת את המילה משבר, היא מגיעה כמובן מהשורש ש.ב.ר. אשר מייצג קושי וקונפליקט סביב שינויי חיים גדול. בדמיון שלי השבר הוא תמיד מאוד גרפי, חורץ את האדמה היציבה של חיינו ומפריד בין מה שהיה בעבר לבין מה שיהיה בעתיד. קל למדי להבין מושגים כמו משבר בזוגיות, משבר מקצועי, משבר באמהות ויש אירועי חיים שניתן לצפות שיובילו לשבר כמו אובדן, פיטורים, גירושים, מחלה..
שבר אמצע החיים לעומתם מתחולל לעיתים קרובות ללא שם, נראות או אחיזה במציאות, שקוף בעיני אחרים שלא ממש מבינים ממה בדיוק בחייך הנפלאים את לא מרוצה.
אולי גם את לא עד הסוף מבינה. ובכל זאת יש שם משהו - אי נחת, סבל, תשוקה שניצתת בך או פשוט קריאה לצאת למסע, להכיר את עצמך מחדש או אולי פשוט להיזכר בך, למצוא את הדרך ואת הבחירות אשר יאפשרו לך בריאות נשית פיזית ונפשית באמצע החיים.
אשמח ללוות אותך בדרך הזאת, לכאוב אתך את האובדנים, לתקף את נחיצותו של המסע, לשאול שאלות, ללכת לאיבוד ולהימצא מחדש, לתת מקום לנושאים המעסיקים אותך כמו: גוף, יחסים, קריירה, משפחה, ילדים, להפריד בין עיקר לתפל, בין חוץ לפנים, למצוא דרך נבונה לחיות עם ההשפעות והשינויים ההורמונליים, לתמוך בבחירות של חיים מלאי ערך, התפתחות וגדילה.