בעודי מתלבטת בשאלה מי תזכה להיות אורחת הכבוד הראשונה והחגיגית, חשבתי שזה יהיה הולם להציג איזה דמות היסטורית, מישהי שמיוחס לה מפעל חיים, ולא משנה כמה הפכתי בדבר, משהו בי שוב ושוב ביקש לחזור לברטה, ברטה פפנהיים האגדית. ברטה היא קצת אניגמה עבורי, סיפור החיים שלה מרתק וסוחף מצד אחד ומלא בחורים מהצד השני. באופן כזה שהכתיבה עליה לא מותירה ברירה אלא לקחת קצת חופש יצירתי ועלילתי. במידה והשם ברטה פפנהיים אינו מוכר לכן יתכן ותזהו אותה בשמה הבדוי, המטופלת "אנה או", או שאולי בתפקיד המיתולוגי המיוחס לה - זאת שהמציאה את ה"ריפוי בדיבור". זה פחות או יותר גם מה שאני זכרתי לגביה, אבל אחרי שקראתי עליה קצת ביומיים האחרונים הבנתי שהיא הייתה כל כך הרבה מעבר. יותר מזה, עכשיו שאני קצת יותר מכירה אותה, נראה לי שהיא עצמה הייתה די מתבאסת שזה החלק העיקרי במורשת המפוארת שלה, שזוכה לזיכרון, ועל כן אנסה (בצניעות) לתפוס משהו רחב יותר מהסיפור שלה. *** ובכן, ברטה פפנהיים נולדה בווינה בשנת 1859, למשפחה יהודית-אורתודוקסית אמידה. היא הייתה נערה מלומדת ואינטליגנטית, ודיברה כמה שפות, בהן אנגלית, גרמנית, צרפתית, איטלקית, יידיש ועברית. בגיל 16 תמו לימודיה בבית הספר והיא הקדישה, למורת רוחה, את מירב זמנה למלאכות ולסיוע לאמא בבישול ובמשק הבית. כשהייתה בת 8 נפטרה אחותה הגדולה משחפת, וכשהייתה בת 21 חלה אביה ונפל למשכב. ברטה התמסרה לטיפול בו. במקביל החלו להופיע אצלה תסמינים גופניים ונפשיים שונים כמו שיעול טורדני, פזילה והפרעות ראיה, עוויתות ושיתוק של הגפיים, אובדן אוצר מילים, אובדן שפות ואילמות, הזיות, התפרצויות זעם, עייפות קיצונית, דיכאון ועוד. אלה הפכו חמורים יותר לנוכח מותו של האב כשנה לאחר מכן. בעקבות מופעים אלו הופנתה לרופא האוסטרי - יוזף ברויאר, שהיה בין היתר מורו ועמיתו של זיגמונד פרויד. ברוייר אבחן אותה כחולה בהיסטריה והחל לטפל בה. בתיאור המקרה שיכתב לימים, הוא מתאר אותה כך: "בעלת אינטליגנציה בולטת, יכולת לקשר בין פרטים בודדים ולהסיק מהם מסקנות, ואינטואיציה מרחיקת ראות. היא היתה בעלת אינטלקט חזק המסוגל לעכל מזון רוחני רציני ואף זקוק לו, אבל חדל לקבל אותו אחרי סיום הלימודים. בעלת כשרון פיוטי ודמיון עשיר, שנשלט על־ידי תבונה חריפה וביקורתית. התבונה הזאת הפכה אותה לבלתי ניתנת לסוגסטיה. קביעות לא השפיעו עליה, אלא רק טיעונים." ובהמשך הוסיף וכתב: "הצעירה הזאת, בעלת החיוניות הרוחנית השופעת, חיתה חיים מונוטוניים ביותר במשפחתה הפוריטנית, היא טיפחה באופן שיטתי את החלומות בהקיץ, שקראה להם בשם 'התיאטרון הפרטי' שלה. בעוד האנשים סביבה חשבו שהיא נוכחת ביניהם, היא היתה שקועה בסיפורי אגדות, אבל כשפנו אליה תמיד היתה נוכחת ואיש לא הבחין בכך. לצד עבודות הבית, שביצעה למופת, התנהלה הפעילות הרוחנית הזאת ללא הפסק." כפי שציין ברויאר בעצמו ברטה הייתה אינטליגנטית מדי ובלתי ניתנת לסוגסטיה, ועל כן הטיפול הסמכותני שהיה מקובל באותם הימים לא עבד עבורה. אני לוקחת רגע הפוגה ומדמיינת אותה שוכבת על מיטת הטיפול בעיניים עצומות מאזינה לקולו המכובד של יוזף מנסה להעביר לה מסרים חיוביים ומשכנע אותה לנטוש את דבקותה במחלה, בתוכה אני שומעת קול אומר: 'מתי כבר יגמר השעמום הזה?' אולי היא אפילו פותחת עין לחצי קריצה לראות מה קורה סביב. סצינה שממש מוכרת גם לי מהעבודה בקליניקה :) למעשה ברטה הייתה כל כך חכמה ומודעת, עד שהובילה בעצמה את הקו הטיפולי, שכלל בעיקר שיחות מעמיקות על עולמה, עברה ורגשותיה, ברויאר תיאר זאת כ "הליכה לאחור בעקבות חוט הזיכרון" וכינה זאת "קטרזיס", אך ברטה העניקה לשיטה שהמציאה שם פשוט יותר וקראה לה "ריפוי בדיבור". ואם זה לא היה ברור, אז כן, בזמן ההוא האפשרות להאזין ולשוחח עם המטופלות, בשום אופן לא נלקחה בחשבון או נתפסה כמשהו חיוני או רלוונטי לריפוי. מכאן האידליה הטיפולית לוקחת תפנית מצערת אם כי מוכרת, כאשר הטיפול בברטה מתחיל לעורר בברויאר עניין רב ומשיכה. הוא הוקסם מן העובדה שככל שהיא דיברה יותר על קשייה, כך השתפרה מצוקתה. הוא החל להאריך את משך הפגישות כך שחלק מפגישותיהם הטיפוליות ארכו מספר שעות. הוא החל לשתף את אשתו בפרטי הטיפול, וניכר שהיה מוקסם מן הצדדים המקצועיים של הקשר. אשתו, קצת פחות. ברויאר הכחיש שהיה בסיס כלשהו לקנאתה של אשתו, ולמרות זאת, בשנה השניה של הטיפול הוא נעשה חסר מנוחה ביחס לרגשות ולגוונים המיניים שהחלו להתפתח בקשר. לאחר שנתיים של טיפול אינטנסיבי בעל אופי אינטימי וקרוב, הוא מודיע לפפנהיים שמוטב להם לסיים מיד את הקשר הטיפולי, מכיוון שהחלימה והיא יכולה כבר להמשיך ללא טיפולו. בעקבות הפסקת הטיפול הפתאומית והחד צדדית חלה נסיגה חריפה במצבה (היה שם גם איזה סיפור על הריון מדומה שאני חוששת שיתכן והומצא כדי לשמור על שמו הטוב של ברויאר ולכן לא אתן לו מעבר לכך במה). ברטה נשלחה לאשפוז ואילו יוזף ברויאר ורעייתו עזבו את וינה במהירות לחופשה בחו"ל. ההתנסות הזאת הניעה את ברויאר לזנוח לחלוטין את ההיבט הנפשי בטיפול בתסמינים היסטריים. פרויד המשיך לפתח את השיטה הרפואית החדשה שאותה כינתה ברתה "ריפוי בדיבור", וממנה התפתחה לימים - הפסיכואנליזה. *** בין הפסקת הטיפול ב 1882 ועד לשנת 1888 אושפזה ברטה ל3 תקופות ארוכות, אך מעבר לזה לא ידוע רבות על קורותיה בשנים אלו. היא והסיפור שלה יורדים מתחת לראדר. אך בשנת 1888 ברטה משאירה את היותה הבת של, את הנערה רעבת האינטלקט, ואת 'אנה או' מאחוריה. היא מחלימה ונולדת מחדש כברטה פפנהיים, העובדת הסוציאלית, הפמיניסטית, האקטיביסטית, הסופרת והמתרגמת. היא עוברת מווינה לפרנקפורט, ולמשך שארית חייה פועלת בלהט ובנחישות נגד ניצול נשים וילדים ולקידום מעמדן של נשים בהלכה היהודית. כחלוצה של עבודה סוציאלית ייסדה פפנהיים בית ליתומות, נערות בסיכון ואמהות לא נשואות, היא נלחמה כנגד הסטיגמה השלילית שייחסו לאמהות לא נשואות וילדיהן, ופעלה למען נשים וילדים יהודים, מהגרים ופליטי פוגרומים במזרח אירופה. ברטה פעלה לשיפור חינוך נשים ולהעלאת מעמדן וערכן בחיי הקהילה, ודאגה לכך שהנערות שהתגוררו במוסד שהקימה ירכשו השכלה ומקצוע. כמו כן היא פתחה בקמפיין כלל עולמי כנגד תופעת הזנות, שאותה כינתה "עבדות לבנה" והובילה מאבק חסר פשרות בזנות ובסחר בנשים. עבודתה הסוציאלית נעשתה במסירות רבה, והייתה חלוצית בתחומה בגרמניה. נוסף על פעילותה החברתית הענפה היתה פפנהיים כותבת ומתרגמת פורייה. היא חיברה סיפורים ואגדות (הראשון שבהם היה ספר ילדים שכתבה בשם עט של גבר, כנהוג במאה ה-19), מחזות - בהם כאלה שעסקו בנשים שדוכאו בידי גברים, שירים, ספרות מסע, מכתבים, מסות ופתגמים. היא הייתה נואמת בחסד, והמאמרים אותם כתבה הופיעו בין השאר בשורה של עיתונים וכתבי עת של התקופה והוציאו לה מוניטין בחוגים יהודיים ופמיניסטיים. * אציין כי פפנהיים הייתה ללא ספק אחת הנשים היהודיות המשפיעות אך גם השנויות במחלוקת של זמנה. נראה כי העמדות האנטי ציוניות בהם דגלה עשויות להסביר את העובדה התמוהה, שרבים בישראל מעולם לא שמעו עליה, נראה כי מכבש ההיסטוריוגרפיה הציוני פעל ביעילות כה רבה, שכמעט הצליח למחוק דמות מרשימה וייחודית, שאפשר רק להתגאות בה. כמו כן, כמה מדעותיה בנושאים של זכות הצבעה, הפלות ותכנון ילודה עשויות להיראות כיום מיושנות או מוטעות. בחרתי שלא להעמיק בנושאים אלו. *** מאז שנת 1888 לא סבלה יותר ברטה מבעיות נפשיות, ותוארה כאישה מלאת חיים. היא נמנעה מלעסוק בעברה ובמחלתה, ואף השמידה כל מסמך שעסק בכך. יחד עם זאת הקשר בין עברה לעשייתה החברתית והנושאים בהם עסקה ברור לכל, בין אם היו פעולותיה ביטויי סובלימציה של מחלתה ובין אם הסבל אותו חוותה תרם לפיתוח האמפתיה שלה לבני אדם בשולי החברה, ולביטחונה בכך שאפשר וצריך לסייע להן ולהשיבן אל הקהילה. בכל הנוגע לפסיכואנליזה נותרה פפנהיים - האם הרוחנית שלה - במקרה הטוב אמביוולנטית (ולפי אנה פרוייד מתנגדת נחרצת). ככל הידוע, היא מעולם לא דיברה על הטיפול ועל מחלתה עם ידידים ועמיתים. יש רק התייחסות כתובה אחת שלה לתחום זה (שמבחינתי אומרת הכל), והיא: "פסיכואנליזה היא, בידיו של רופא, כמו וידוי בידיו של כומר קתולי - השאלה אם היא כלי בעל ערך או חרב פיפיות תלויה בשאלה מי משתמש בה ולשם מה". *** בשנת 1935 שבה ברטה לווינה, וב-28 במאי 1936 נפטרה בגיל 77 כתוצאה ממחלת הסרטן. היא נקברה בבית העלמין היהודי הישן שבפרנקפורט. במותה ספד לה הפילוסוף מרטין בובר ואמר:
"לא רק הערצתי אותה, אלא גם אהבתיה, ואוסיף לאהוב אותה עד יום מותי. יש אנשי רוח ויש אנשי רגש. נדירים מהם אנשי הרוח והרגש. אבל נדירה מכל היא הרוח הרוגשת. ברטה פפנהיים הייתה בעלת רוח שכזאת. הנחילו את זכרה. העידו וספרו שהיא עדיין קיימת." *** נדמה שאמרתי הכל, או לפחות סיפרתי קצת שהיא קיימת, ועל אף שיצא ארוך (לפחות במונחי פייסבוק), דעו שחסכתי וקימצתי במילים, תיאורים ומחשבות שהתעוררו בי תוך כדי. סיפור חייה ותיאור המקרה שלה הוא אוצר יקר ללמידה אודות טיפול, קשר טיפולי, יחסי העברה, דמיון ודיסוציאציה, פוגה, טראומה ועשייה חברתית. אבל יותר מכל מעניינים אותי החלקים הלא מסופרים אודותיה, אותם לא נותר לי אלא להשאיר לדמיון. * בשנת 2019 יצא לאור ספר בשם 'זכותה של אישה' המאגד מבחר מכתביה על פמיניזם ויהדות. מקורות מחקרים בהיסטריה - זיגמונד פרויד ויוזף ברויאר קולה של אמא קדומה - צפי סער (הארץ) יחסים מקבילים: פיתוי וניצול מיני בפסיכותרפיה וייעוץ - אלי זומר טראומה והחלמה - ג'ודית לואיס הרמן
** הפוסט הזה הוא חלק מסדרת פוסטים שאני מעלה בדף המקצועי שלי בפייסבוק - #מטפלות_עושות_היסטוריה. בפינה אני כותבת בכל פעם על תיאורטיקנית אחרת שאני אוהבת ומעריכה, שהשאירה את חותמה על עולם הפסיכולוגיה.
המטפלות עליהן אני כותבת הן כאלו שהעשייה שלהן עסקה או עוסקת בפסיכולוגיה של האישה, שעבדו לצד גברים מפורסמים אך לא זכו להכרה שווה, שהיו שם והשפיעו על ההיסטוריה, שחקרו וכתבו דברים ממש מעניינים.
חלקן הגדול יהיו נשים נועזות, שבעת הצורך גם חלקו והעבירו ביקורת על תיאוריות מרכזיות. שיצאו נגד השיטה, האופנות השולטות והאבות הגדולים. חלקן מוכרות יותר וחלקן פחות, מפעם ומהיום, מבית ומחוץ.
יהיה מרתק! מוזמנות.ים לעקוב כאן או בדף המקצועי