top of page

מטפלות עושות היסטוריה - סבינה שפילריין



את הכתיבה בפינה בדף פייסבוק אודות סבינה שפילריין חילקתי ל3 חלקים שעלו במהלך 3 שבועות. היה לי הרבה מה להגיד עליה וגם צורך עמוק להאט ולספר את סיפורה בסבלנות. כאן אני מעלה הכל בפוסט אחד אבל מתריעה מראש שסיפורה לא פשוט וממליצה לשים לב בזמן הקריאה לוויסות.


חלק ראשון - הרצחת וגם ירשת?


סבינה לא הייתה לי בכלל בתוכנית לפינה, אם לומר את האמת דמותה הייתה לאורך השנים נוכחת/נפקדת בתודעתי. שמה מוכר לי אך סיפורה לוטה בערפילים.

אלא שאז מיכל זיו קרמר הציעה אותה בפוסט ההוא הראשון, ולנוכח שמה משהו בי אמר: ברור! בשבילה ובשביל ובנות דמותה חשבתי מלכתחילה בכלל לכתוב את הפינה.


מאז, בשבועות שעברו היא צצה לי בכל מקום, רודפת אותי בנוכחותה האפלה, מושכת, מפתה ודורשת שאספר את סיפורה כמו שרק מי ש"הוצאה מהמערכת" (מושג מהקונסטלציה המשפחתית) יכולה לדרוש.

בחלק מהזמנים בהם ישבתי לכתוב עליה מצאתי את עצמי מתפזרת ונודדת למיליון דברים אחרים. כמו כן תקף אותי כאב ראש לנוכח ההבנה כי לפני עומדת המשימה לאצור מקטעי זיכרון ועדות סבוכים ופרגמנטיבים, לכדי סיפור לכיד. כזה שעושה איתה צדק ומחזיר לה את כבודה הראוי.


האפשרות היחידה אותה מצאתי לצלוח את האתגר הייתה לגשת אליו 'ללא תשוקה וללא זיכרון'. להתמסר, לתת לסיפור לנבוע מתוכי, להרשות לה לדבר דרכי. או לפחות לנסות כמיטב יכולתי.

-

אינני יכולה שלא לחשוב על קווי הדמיון הרבים בינה לבין ברתה פפנהיים (אנה או), עליה כתבתי פה לראשונה. אם זה החינוך הקפדני שזכו לו, היהדות, אובדן משותף של אחות, המשבר הנפשי שחוו כנשים צעירות, הטיפול שעברו כל אחת אצל אחד מאבות הפסיכואנליזה - הקשרים שרקמו אתם, תעתועי הריון והבגידה - נטישה שחוו, הבחירה להפוך למטפלות ותשוקתן הגדולה לתחום.


יחד עם זאת, סיפורן שונה.

בזמן שברתה מטשטשת את עקבותיה, משמידה עדויות ומבקשת לא לדוש בעברה (או לפחות בחלקים ממנו) רוחה של סבינה לא מוצאת מנוח בשל סיפורה שלא נשמע.

בזמן שאחת מחקה מעליה את סממני המיניות והקדישה את חייה לעשיית טוב, סיפורה של השניה נוטף תשוקה ועסיסיות. אבל יותר מכל הן שונות בכך שבזמן שברתה זוכה לסוף טוב, סיפורה של סבינה, איך לומר - קחו נשימה עמוקה, כי לפניכן טרגדיה בשלוש מערכות.

* כמו כן אזהרת טריגר גילוי עריות ופגיעה מינית בטיפול

בבית ילדותה

סבינה שפילריין נולדה בשנת 1885 ברוסיה. בת למשפחה יהודיה והבכורה מבין 5 אחים. אביה היה סוחר אמיד ואמה רופאת שיניים, וניכר כי נישואי הוריה, לא היו מאושרים.


החינוך בביתה היה נוקשה מאוד וכלל מכות ועונשים אחרים, לצד לחץ להצטיינות בלימודים. סבינה אכן הצטיינה ובגיל שש כבר שלטה בצרפתית וגרמנית, לצד רוסית. בהמשך למדה לטינית, נגינה על פסנתר ופיתוח קול. עם זאת היא הייתה ילדה חולנית, שסבלה מדיכאונות, חרדות, עוויתות ובעיות גופניות שונות. בהיותה בת 16, אחותה הקטנה והאהובה אמיליה, נפטרה ממחלת הטיפוס.

מהכתבים שהותירה אחריה עולה כי אמא הייתה בעלת אישיות נרקיסיסטית, ואביה, נטה למצבי רוח תנודתיים, דיכאונות ואובדנות, והיה בעל נטיות סדיסטיות. ניתן להניח כי עברה התעללות רגשית ומינית לאורך כל שנות הילדות.


למרות הקשיים שחוותה התגלתה סבינה כתלמידה מוכשרת ואינטליגנטית ואף סיימה בהצטיינות את התיכון. היא שאפה ללמוד רפואה אך "בעיות ההתנהגות" שלה ומצבה הנפשי החמירו, ובשנת 1904 והיא נשלחה ע"י הוריה לציריך לצורך הבראה ו"הרגעות". שם נמסרה לטיפולו של רופא צעיר העונה לשם - 'קרל גוסטב יונג'. זאת מבלי לדעת כי המפגש ביניהם ישנה, לא רק את חיי שניהם, אלא גם את עתיד הפסיכואנליזה כולו.


הקשר עם יונג

יונג השוויצרי, שקווי דמיון רבים קושרים את ילדותו ונעוריו לאלה של שפילריין, באותם הימים היה נשוי ואב טרי. הוא סיים לא מכבר את לימודי הרפואה והחל להתעניין בכתביו של זיגמונד פרויד על פשר החלומות ושיטת ה'ריפוי בדיבור'. יונג שמח לנסות את השיטה על אחת המטופלות הראשונות שלו, סבינה שפילריין. הטיפולים כללו שיחות ממושכות בין השניים ובהדרגה מצבה השתפר והתייצב.

בתיעוד הטיפול ובמכתבים שכתב יונג לפרויד ובו סיפר לו על "המקרה" הוא מעלה תיאורים רבים שמהם ניתן להסיק כי סבינה סבלה ממצבים דיסוציאטיביים חריפים האופייניים להפרעה פוסט טראומטית מורכבת. יונג גם ציין את העובדה שהאטיולוגיה של מצבה קשורה לרקע הטראומטי של ילדותה.

הטיפול נשא פירות במהרה ובתוך פחות משנה היא השתחררה מבית החולים. בינתיים נשבתה סבינה בקסמי הפסיכואנליזה, כבר במהלך האשפוז היא גילתה ענין רב בנושאים פסיכולוגיים והחלה ללמוד בשקיקה רבה בעזרת הספריה המקצועית של ביה"ח, הצוות הרפואי ויונג בראשם.

עוד בהיותה מטופלת היא (בעצם זאת ש) ביססה רעיונות ומושגי ליבה במשנתו של יונג כמו - אנימה (היסוד הנשי בנפש) ואת רעיון הארכיטיפים בתת מודע הקולקטיבי.

זמן קצר לאחר שחרורה היא החלה בלימודי רפואה בציריך.


בשנים בהן למדה סבינה רפואה היא המשיכה להיות בקשר עם יונג. הוא עקב אחרי מצבה ונפגש איתה, ספק כהמשך טיפול, ספק כידידות או רומן. בשלב הזה, לא ממש ברור מה קורה בין השניים, כמו כן קשה להכריע אם לשים את הדגש על החלק הנצלני והפתולוגי או או שמה על האספקט המרפא של היחסים. מה שבטוח זה שהקשר ביניהם כל כך מרתק שהוא מהווה חומר גלם ללא פחות מ-2 סרטים ו3 מחזות! (לא ראיתי אף אחד מהם).


הקשר שנרקם בין השניים מוביל להפריה מקצועית הדדית מעוררת ומרתקת (עליה אשוב לפרט בהמשך), זאת לצד סבך יחסים בעלי אופי רומנטי, עם מתח בין גזעי שעובר אירוטיזציה ומקבל אופי מיני.


אם להסתמך על כתביו של יונג (ובפרט במכתביו לפרויד) סבינה מתוארת כנערה מאוהבת בטירוף, כרוכה באופן הזייתי אחר המושיע שלה, ועוסקת באובססיביות במחשבות על הבן שיוולד להם - מעניקה לו את השם "זיגפריד" על שם הגיבור הארי המיתולוגי, פרי החיבור המושלם בין התרבות היהודית והאירית.


אם להסתמך על כתביה מצטיירת תמונה קצת יותר מורכבת ובטח יותר הדדית. בשנת 1910 היא כותבת ביומנה האישי: "הוא [יונג] מת על נערות יהודיות עם עור כהה", ואין זה משנה כמה הוא רצה להישאר "קרוב לדת ולתרבות שלו", הוא חשק ב"שחרור מהמחויבויות האבהיות שלו בזרועות יהודייה חסרת אמונה".


שנתיים מאוחר יותר היא כותבת לאמה: "התאהבתי בפסיכופת, והאם יש צורך להסביר מדוע?"


באותה השנה היא כותבת ומציגה את מאמרה המפורסם העוסק בייצר המוות - "הרס כגורם התהוות". עליו, על המשך הקשר עם יונג ופרויד לצד התפתחותה המקצועית, על יתר רעיונותיה- ועל הניכוס והגזל שעברו, אני מרחיבה בהמשך.


לבינתיים בחלק מתוך שירה של סילביה פלאת - אבא

אז עשיתי מה שצריך. עשיתי לי איש בדמותך. איש מיין קמפף שחור בגד ורע. שזיין לי את הצורה. התקדשתי בשריר קיומו. זהו אבא. זה סוף הסיפור. קו הטלפון השחור עקור, הרימה למודת דממות. אני אשמה גם במות הערפד שלבש את דמות צלמך ושתה את דמי שבע שנים תמימות.

(מתוך אגדות המוות ההפיך - סימונה מצליח חנוך)


חלק שני - האישה היחידה בחדר


למשך כמה שנים ולאורך כל שנות לימודיה, מנהלים יונג וסבינה מערכת יחסים און-אנד-אוף, כיאה לשני מתבגרים חסרי מנוח, נפרדים וחוזרים, חוזרים ונפרדים.

לאחר זמן מה הקשרים ביניהן התגלו והחלה חרושת שמועות על 'חציית הגבול הטיפולי' ביניהם, אלו אף עלו ליונג במשרתו באוניברסיטת ציריך. בהמשך לכך החל יונג להחליף מכתבים עם מורהו ומדריכו זיגמונד פרויד, ונועץ בו על ההשלכות של היחסים ביניהם.


ההתכתבות ביניהם, הולידה לימים את המושג "העברה נגדית" העוסק בתגובת המטפל ובהזדהות שלו עם העברות המטופל, והיוותה את הבסיס לרעיון ה"אנליזה לימודית" לפיו על כל סטודנט להיות מטופל בעצמו בטרם יהפוך למטפל.


ממכתביו של יונג לפרויד עולה כי הוא ניסה בכל כוחו להיגמל מהקשר עם סבינה, כל העסק סיבך אותו מכף רגל ועד ראש - עם אישתו, עם הקהילה המקצועית ועם פרויד עצמו.

ובכל זאת נראה כי הוא מתקשה לעשות זאת ובזמן מסוים אף הציע לה הסדר פוליגמי שיכלול את אשתו. סבינה בחוכמתה, סירבה לו, ובשנת 1911 לאחר סיום כתיבת הדוקטורט (בהנחייתו כמובן), היא שמה את הפרשייה מאחוריה וממשיכה הלאה.


זמן קצר להפליא לאחר מכן היא נישאת (לא מאהבה גדולה אך בעידודו של אביה) לרופא היהודי-רוסי פייבל נחומוביץ שפטל, חלוץ בתחום הרפואה התעסוקתית בברית המועצות. וכעבור שנה (ב1913) היא יולדת את בתה הבכורה אירמה רנטה.


פרויד, שגם יחסיו עם יונג עלו בינתיים על שרטון, מאמץ אותה כבת טיפוחים וכורת אתה ברית בין יהודים.

כשנודע לו על הריונה ולידתה הקרבה הוא ממהר לכתוב לה:


"לסבינה גברת דוקטור יקרה, אני בקושי מסוגל להקשיב כאשר את מוסיפה לדבר בהתלהבות על האהבה הישנה שלך וחלומות העבר, ואני בונה על בן הברית הזר הקטן והנפלא (התינוק). אני, כפי שאת יודעת, נרפאתי לחלוטין מהחיבה האחרונה שלי לעניין הארי, והייתי רוצה לחשוב שהוולד יהיה ילד ויתפתח כציוני וחסון ...יהודים אנחנו וכאלה נשאר. האחרים רק ינצלו אותנו ולעולם לא יבינו או יכבדו אותנו."

אך תחזיות התקווה של פרויד היו מוקדמות מדי ולא ניבאו נכונה את העתיד לבוא:


ראשית היא יולדת בת ברית ולא בן.

שנית, זה בכלל לא סיפור על אושר לנצח נצחים.

לא עוברת אפילו שנה, וסבינה ובעלה נפרדים, זה מתחיל מגיוסו לצבא הרוסי עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה וממשיך לפרידה בת 10 שנים במהלכם הוא חי עם אישה אחרת ואף מביא אתה ילד לעולם.

במהלך השנים הבאות של חייה, נודדת סבינה עם ביתה ממקום למקום, חסרת מנוחה ואחוזת דאגות כספיות.


*

לצד זאת ועל אף הקשיים, עושה סבינה בשנים אלו חייל בתחום המקצועי -

ניתן לסכם ולהגיד במשפט אחד שהיא הייתה גאונה ורדיקלית, פורצת דרך ומקורית, שהקדימה את זמנה עד כדי כך שהפכה לבלתי ניתנת לעיכול. ובכל זאת, בואו נרחיב.

ראשית, היא הייתה האישה הראשונה שפרסמה בשנת 1911 עבודת דוקטורט בנושא פסיכואנליטי.

ב-1912 פירסמה יחד עם אנליטיקאית אחרת שנשכחה, הרמינה האג-הלמוט, את המאמר הראשון בהיסטוריה של הפסיכואנליזה על טיפול אנליטי בילדים.

זה היה כעשר שנים לפני המאמר הראשון של אנה פרויד שנחשבת (עד היום) לראשונה שעסקה בנושא - לסבינה היו אז כבר קרוב לשלושים מאמרים, לפחות עשרה מתוכם על נושאים הקשורים לאנליזה של ילדים.


לרעיונות אותם הציגה לאורך השנים בנושאים של פסיכולוגיה התפתחותית, המשמעות הפסיכולוגית של הנקה, המשחק, התפתחות שפה ועוד, הייתה השפעה עמוקה על מלאני קליין, וניתן למצוא פיתוחים שלהם מאוחר יותר אצל ויניקוט, קליין, פורדהם ואחרים.


וכמובן, המאמר המכונן שלה, נוטף החוכמה המטריארכלית - "הרס כגורם התהוות" שחקר את יצר המוות כבסיס ללידה מחדש, ורעיונותיה אודות הדחף המיני כמכיל בתוכו בד בבד את דחף ההרס ואת דחף ההשתנות - הקדימו למעשה את התאוריות של פרויד על 'משאלת המוות', וזה של יונג על ה'טרנספורמציה'. היא הייתה אפוא מקור ההשראה לרעיונות החשובים ביותר של השניים.

על אף שהפכה לבת טיפוחיו, היא העזה לחלוק על פרויד.

היא הציעה רעיונות פמיניסטים, עגולים, ששפת הדחפים המכניסטית והשמרנית שברשותו אינה מסוגלת לעכל.

היא הציגה תפיסה של "הפסיכולוגיה הנשית כדבר מה המתקיים מחוץ ובלי קשר לקנאת הפין".

היא קידמה רעיונות ודימויים של ארוטיות בזמנים שבהם המיניות הנשית תויגה (בידי פרויד) כ'יבשת האפלה', ואורגזמות נשיות קוטלגו לשתי קטגוריות: כאלו של הדגדגן, או 'אינפנטיליות', וכאלו של הנרתיק, או 'בוגרות'. כקונטרה שפילריין מנסה לתת ביטוי לאופי המיוחד של העוררות המינית הנשית, מבלי לבזות את ביטוייה או לתאר אותה בשפה של נוירוזות.

כאישה היחידה בחדר, נאלצה שפילריין לעיתים קרובות להתעמת עם קבוצות של גברים חזקים ועוינים בווינה ובמוסקבה אשר פחדו או נעלבו מרעיונותיה הנוגעים לארוטיות הפולימורפית של נשים, מיניות בילדות וקנאת פין.


*

בהמשך לכך, ובניגוד צורם לעשייתה הענפה והמקורית בשדה המקצועי, בלטה סבינה בהיותה לא מקובלת, לא מתוגמלת כלכלית ולא מוערכת מקצועית.

כמו כן רעיונותיה שהיו פורצי דרך ומעוררים, "הושאלו" ביד חופשית ע"י ענקי הפסיכואנליזה, לרוב ללא מתן קרדיט.

סבינה ידעה והרגישה זאת היטב. באחד ממכתביה כתבה:


"אני חייבת להודות שאני חוששת מאוד שהחבר שלי (יונג), שתכנן להזכיר את הרעיון שלי (בנוגע לארכיטיפים בלא-מודע הקולקטיבי שלנו ובנוגע למות ולידה מחדש) במאמר שלו בחודש יולי, באומרו שיש לי זכות ראשונים, עשוי בהחלט לשאול את כל הפיתוח של הרעיון, שכן כעת הוא אומר שהוא רוצה להתייחס לרעיון כבר בינואר... איך אני יכולה להעריך אדם שגנב את הרעיונות שלי, שכלל לא היה חבר שלי, אלא יריב קטנוני ותככן? ... אני אוהבת ושונאת אותו בו-זמנית".

וכך אכן היה.

בניגוד ליונג, פרויד דווקא נתן לשפילריין קרדיט על הרעיון שלה בנוגע ליצר המוות במאמרו 'מעבר לעיקרון העונג' ובמקומות נוספים. באופן מדהים, העורכים המאוחרים יותר של עבודתו השמיטו בשיטתיות את הקרדיט שהוא עצמו העניק לה.

***

אין זה מן הנמנע לשאול מדוע לא קיבלה בחייה את הקרדיט והתגמול המגיע לה? ואיך קרה המצב שבשנים שלאחר המלחמה נשכחו שפילריין וגוף עבודתה כמעט לחלוטין?

מדוע לא זכתה האישה הפורה והחכמה הזאת ליותר מאשר הערת שוליים בהיסטוריה של התפתחות הפסיכואנליזה? האם, כפי שנטען לגביה, היה לה חלק בדבר?


ומה היינו יודעים עליה היום, אם בכלל - אלמלה היו צצים המאמרים ומכתביה במרתף בעת שיפוצים בבנין הישן באוניברסיטה בג'נבה?


על כך ועוד על המשך סיפור חייה, בחלק השלישי והאחרון.


*

לבינתיים מילותיו הטובות של עמנואל גנט על הצומת שבין הרס, התהוות ובלבול השפות -

"המשאלה להתעלס עם האנליטיקאי, מתבררת לעיתים תכופות כפנטזיה שבשורשיה מצויה הכמיהה העזה להתמסר במובן של להסגיר את עצמך, לוותר על המבנה-העל ההגנתי, של להימצא, לזכות בהכרה להיחדר עד ליבה, על מנת להפוך לאמיתי (או בניסוחה של סבינה - Coming into Being)… הכמיהה במקורה אינה למין, אלא בהיותו אמצעי להצצה החטופה אל ההתמסרות השמימית עליה אנו מדברים… אם לרוע המזל ייכנס האנליטיקאי לעולם האמיתי של המטופלת בתגובה מינית, ילבלב במהרה המזוכיזם של המטופל, ותאבד כל תקווה למה שהמטופל באמת כמה לו - התמסרות אמיתית." מתוך - מזוכיזם, כניעה התמסרות.

חלק שלישי - סוף ואחרית דבר


מיתה היא אומנות כמו כל דבר אחר. אני מפליאה לעשות זאת. ~ סילביה פלאת

הרהורי בתהיות בנוגע להיותה של סבינה לא מקובלת ומוערכת מקצועית הובילו אותי למחשבות רבות.

למשל זה שהייתה אישה חתרנית ווכחנית, על הכוחות הפוליטיים באירופה של אותם הימים ועל היותה יהודיה ורוסיה, על העובדה שהייתה מטופלת עם היסטורית חיים מורכבת, שמצוקותיה ורעיונותיה הלכו יד ביד (אני מניחה שאצל תיאורטיקנים רבים זה המצב אך הם מקפידים לטשטש זאת), וכמובן על עדותו של הרומן האסור עם יונג.

אבל הסיבה שתפסה את תשומת הלב שלי יותר מכל נוגעת לעיסוק שלה בתכנים של יצר ההרס והמוות, והמיניות.

לא עצם העיסוק בנושאים אלו, לא ולא, שכן כל גדולי הפסיכואנליזה עסקו במיניות וביצר והמוות באופן כפייתי למדי, אלא האופן שבו היא מתמקמת ועוסקת בהם.


בכל הנוגע לנושא המוות, באותם הימים בכל אופן, מניחים כולם בצד את ההבדלים והמריבות הקטנוניות בניהם וחוברים יחד במטרה להביס ולכבוש אותו.

אפילו פרנצ'י שהיה בעצמו חתרני ווכחן לא קטן, מציע לנו לכרות ברית עם כוחות החיים דרך המתכון הבא:

"יש לגרום לילד לסלוח להוריו על כך שהביאוהו לעולם, באמצעות השקעה עצומה של אהבה, עדינות ודאגה. שמה יכנע לזרם התחתי ההרסני"

הוא, פרויד, קליין ואחרים, מניחים את קיומו של המוות ככוח נגד לכוח החיים - שהוא הדבר הנורמלי והמוחלט (ממש כפי שנתפסת האישה באותם הימים, כדבר שאיננו הגבר).


אבל לא סבינה. סבינה מציעה תיאוריה ותפיסה בה המות חשוב לחיים, היא מעיזה לומר שהמוות והחיים הם שתי פנים של אותן הדבר, שהן מכונניים זה את זה. במקום ללכת נגד, להביס ולנצח היא אומרת לנו בואו ניכנע, היא מזמינה אותנו להיכנס פנימה, לצלול לתוכו, להתמסר ולגלות בעצמנו, מה ומי נהיה כשנצא מהצד השני.


ואם זה לא מספיק, היא מזמינה אותנו לעשות זאת דרך המפגש המיני. היא מדברת על כך שמגע פיזי ורגשי עוצמתי עם האחר, שמתרחש כחלק מיחסי המין, גורם להגברה והעצמה של תהליכי התהוות והשתנות.

בימים בהם תהליכי נפרדות ונבדלות מהוות יעד התפתחותי, הישג והוכחה לבריאות, בימים בהם כוחות ה'אגו' וה'סופר אגו' מועלים על הנס, היא מזמינה אותנו לעשות את הדבר המחריד והוא להיכנע לאינטימיות המציפה עם האחר, למות כעצמי אינדיווידואלי ונפרד ולהוולד מחדש כעצמי משותף.


אני חושבת שאת מה שאמרה אז סבינה, שהיום עשוי כבר להישמע (לחלקנו) הגיוני וסביר, ממש לא ניתן היה להגיד באותם הימים.


*


וכעת בואו נחזור לסיפור חייה

עצרנו בעשר השנים בהן חיה בנפרד מבעלה ונדדה עם בתה בין וינה, ציריך וז'נבה, שנים בהן הייתה פוריה ביותר מבחינה מקצועית.


לאחר שנים של קושי לשרוד כלכלית, בשנת 1923 חוזרת סבינה לברית המועצות ומתמקמת במוסקבה, שם הקימה את המרפאה הפסיכואנליטית הראשונה, שנסגרה די מהר ע"י השלטונות בטענה שהרעיונות הפסיכואנליטיים היו "יהודיים מדי", לאחר מכן, או אולי במקביל, הקימה יחד עם ורה שמידט גן ילדים אידיאולוגי, שמטרתו הייתה לחנך ילדים כבני אדם חופשיים מגיל צעיר, אך כעבור שנה, גם הוא נסגר ע"י השלטונות בתואנת שווא של סטייה מינית בין כתליו.

בהמשך לכך עזבה שפילריין את מוסקבה ושבה לעיר הולדתה רוסטוב, שם אחרי יותר מעשור היא מתאחדת מחדש עם בעלה. שפטל חי כבר עם אישה שפגש באוקראינה, ואף הביא עמה ילדה לעולם, אך הוא שב אל שפילריין וב-1926 נולדה בתם השנייה, אווה.

לאחר שסטלין אסר על העיסוק בפסיכואנליזה בברית המועצות, עבדה שפילריין רשמית כרופאה בבית ספר, אך הוסיפה לעסוק בחשאי בטיפול בילדים ולפרסם מאמרים בכתבי עת מחוץ לברית המועצות.


בשנת 1936 מת שפטל בעלה במהלך הטיהורים שעשה סטלין, אם כי על פי גרסאות אחרות הוא לקה בלבו או התאבד. בשנתיים הבאות נעצרו והוצאו להורג שלושת אחיה של סבינה – איזק, יאן ואמיל, ולאחר מכן מתו גם הוריה.

סבינה נותרה לבדה עם בנותיה, בלי גישה לקולגות, לחסידים או פציינטים, נטולת אמצעים, משפחה או חברים בעלי קשרים בחו"ל, מצאה עצמה לכודה ברוסיה של אותם הימים כששלטונו האכזר של סטלין סוגר עליה מצד אחד, ועליית הנאציזם ומלחמת העולם השניה שפתח, מהצד השני.


ביולי 1942 השתלטו הנאצים על עיר הולדתה רוסטוב. כחודש לאחר מכן פורסם צו לפיו על האוכלוסייה היהודית להתאסף בנקודות מפגש לצורך "יישוב מחדש". באותו היום ובימים הבאים לאחר מכן ריכזו הנאצים את 27 אלף יהודי העיר בבית הכנסת, ומשם הצעידו אותם לזמייבסקאיה באלקה, "גיא הנחשים", ורצחו אותם ביריות, ברעל ובמשאיות גז. את הגופות הטילו בקבר אחים אל הגיא.

בין הנרצחים היו גם סבינה שפילריין, בת 56 במותה, ובנותיה רנאטה בת ב-29 ואווה בת ה-14.

נשימה.


לאחר המלחמה במשך 30 שנה סבינה כמו נמחקת מעל דפי ההיסטוריה, כשם שגופתה האנונימית מוטלת בגיא הנחשים כך נקברים כתביה ללא כל דורש ושמה כמעט ולגמרי נשכח.


אלא שאז בשנות ה70 בעת שיפוצים בבניין בז'נבה, שהיה בעבר בניין אוניברסיטאי, התגלו באקראי יומניה, מכתביה ומסמכים מעבודתה המחקרית בארגזים במרתף הבניין בו עבדה.

אלו עוררו את סקרנותו של פסיכואנליטיקאי האיטלקי אלדו קרוטנוטו, אשר החזיר את סבינה לתודעה בכך שפרסם בשנת 1974 את כתביה, ובכלל זה את חלופת המכתבים שלה עם פרויד ויונג, מכתביה לאמא, יומנה האישי ואת המסמכים הרפואיים שלה.


כאן היינו אמורים לקחת איזה נשימת רווחה, לחגוג את שיבתה של סבינה וחזרתה מן הצללים אל האור.

אלא שגם בחזרתה ועלייתה מן השאול אוחזים השדים בקרסוליה.


זה לא שסיפורה לא עורר עניין, ההפך הוא נכון, אך מסתבר שגם לאחר מותה המפואר, במקום להשיב את כבודה האבוד, מתעורר איזה דחף בלתי נשלט להשמיץ את חייה ואת זכרה.


עם שיבתה לתודעה חוזרת סבינה יותר מכל כ'תיאור מקרה' והיא מעוררת עניין בתור מטופלת מרתקת ואגדית.

בניתוח המקרה שלה מאבחן אותה בטלהיים באכזריות כבעלת הפרעה סכיזופרנית והיסטריה חמורה עם מאפיינים סכיזואידים, מקס דיי מכנה אותה גבולית, ואפילו קרוטנוטו שהעלה אותה מן האוב מתאר אצלה "אפיזודה פסיכוטית".


בשל עיסוקה וכתביה בנוגע ליצר המוות, כמה חוקרים ופסיכואנליטיקאים, שמתמחים בהאשמת הקורבן, אף הגדילו לעשות וניסו להאשים אותה ברצח שלה עצמה בידי הנאצים בטענתם ש.. היא רצתה את זה.. היא הזמינה את זה.. היא סירבה לברוח מזה…


גם היום חלק גדול מהעיסוק בה נוגע להיותה מטופלת והדרמה של חייה, המשולש האקזוטי עם יונג ופרויד, כפי שמוצגים בסרטים ובמחזות אודותיה, מספקים לנו לא הרבה מעבר לריגוש אירוטי סאדו מזוכיסטי, מציצני ורגעי.

אבל סבינה היא הרבה מעבר לכך, היא האנימה של כולנו, היא לובשת פנים שונות, לרגעים מורת דרך, אם גדולה וכוהנת, לרגעים אישה פתיינית רבת יצרים ותשוקה.


על כך כותבת רות נצר:

"ארכיטיפ הפאם פטאל, אשר מיוחס לאישה בעלת סגנון פתייני -מיני ביחסה אל הגבר, אינה רק תכונה נשית, אלא היא אחת מפניה של האנימה, הדימוי שיש לגבר על האישה. הכוונה היא שהגבר חווה בנשמתו היבטים רגשיים - יצריים - מיניים, שהוא משליך על האישה. ההתמסרות לרגש ולמיניות, יכולה להעשיר את נפשו, אבל גם לסחוף אותו ללא מידה אל מעמקי נפשו, ובשל פחדיו ממעמקי הנפש, להרגשתו התמסרות זו יכולה להמיתו"

האם נסכים להוציא אותה אל האור ולהעשיר בה את נפשנו? זאת השאלה.


*


אני שמחה שכתבתי על האישה המפוארת שהיא הייתה, ואני שמחה לא פחות שסיימתי לכתוב אותה. הרגשתי שאם הייתה נשארת איתי עוד קצת היא הייתה מושכת גם אותי אל השאול.

אני מקווה שבדרכי עשיתי אתה חסד,

הן בהצגה של סיפור חייה הסבוך שהוא מקרה מזעזע של ניצול, פטריארכיה פתולוגית, אנטישמיות, סטליניזם ונאציזם.

והן בהצגתה כהוגה חלוצית אשר יוצרת תובנות של פסיכותרפיה "אחרת", מקדימה את זמנה ונבואית. שתרמה תרומה בולטת וניכרת לפסיכואנליזה, בשנים המכוננות שלה. שהליכתה האמיצה בתוך השדה האסור, תוך נגיעה בסכנה המתמדת של מעידה ופריצת גבולות, הניבה פירות מתוקים ומלאי חיים.

עוד על חייה ומורשתה אפשר לקרוא בספר -

Sabina Spielrein - The Woman and the Myth


המאמר Destruction as the Cause of Coming into Being - Sabina Spielrein זמין וקל למציאה בגוגל.


** הפוסט הזה הוא חלק מסדרת פוסטים שאני מעלה בדף המקצועי שלי בפייסבוק - #מטפלות_עושות_היסטוריה. בפינה אני כותבת בכל פעם על תיאורטיקנית אחרת שאני אוהבת ומעריכה, שהשאירה את חותמה על עולם הפסיכולוגיה.


המטפלות עליהן אני כותבת הן כאלו שהעשייה שלהן עסקה או עוסקת בפסיכולוגיה של האישה, שעבדו לצד גברים מפורסמים אך לא זכו להכרה שווה, שהיו שם והשפיעו על ההיסטוריה, שחקרו וכתבו דברים ממש מעניינים.


חלקן הגדול יהיו נשים נועזות, שבעת הצורך גם חלקו והעבירו ביקורת על תיאוריות מרכזיות. שיצאו נגד השיטה, האופנות השולטות והאבות הגדולים. חלקן מוכרות יותר וחלקן פחות, מפעם ומהיום, מבית ומחוץ.


יהיה מרתק! מוזמנות.ים לעקוב כאן או בדף המקצועי


Kommentare


bottom of page