מטפלות עושות היסטוריה - נינה קולטארט
and now for something completely different...
את נינה הכרתי לפני כמה שנים כשנחשפתי לציטוט מתוך ספרה "איך לשרוד כפסיכותרפיסטית". הוא היה לי מעניין, כמו גם שם הספר, וכאשר גיליתי שחמש שנים לאחר כתיבתו היא התאבדה, התעוררה סקרנותי והייתי פשוט חייבת לנסות להבין מי זאת האישה האקסצנטרית הזאת ומה הסיפור שלה.
אז קראתי עליה וקראתי אותה, ואני לא בטוחה שהצלחתי לפענח אותה, בטח לא בעזרת הסכמות המוכרות לי - היא בהחלט לא דומה לאף אחת אחרת - אבל המסקנות אליהן הגעתי הן שהיא הייתה אישה גדולה ומורכבת, מלאה בפרדוקסים ושופעת חכמה טבולה בחוש הומור בריטי ושנון.
גם בכתביה לא מצאתי איזה תיאוריה מגובשת או משנה סדורה ובכל זאת גיליתי שאני נהנית לקרוא אותה, מתחברת מאוד לתכנים בהם היא עסקה, לכתיבתה האישית, המקורית והכנה, ולקולה החף מגינונים וחשיבות עצמית יתרה.
*
סיפורה נפתח, כנהוג במסורת האנליטית, בטרגדיה.
נינה נולדה בשנת 1927 באנגליה, אביה היה רופא ואמא עקרת בית. עם פרוץ מלחמת העולם השניה על רקע ההפגזות בלונדון היא ואחותה הקטנה פונו לבית סבתן בקורנוול, ובהיותה בת 13 שנים, הוריה שהיו בדרכן לבקר אותן, נקלעו לתאונת רכבת ונהרגו.
קולטארט, המתאפיינת יותר מכל בכתיבה אישית וחשופה, לא מתייחסת בשום מקום לאירוע המכונן הזה בילדותה. האזכור היחיד שלה למאורע היה בראיון שהעניקה לאנתוני מולינו, זמן קצר לפני מותה, בו היא אומרת: "אם אנחנו מדברים על פצעים שלא הגלידו, זה הפצע הכי העמוק בחיי. דיברתי על זה רק עם חבר אחד או שניים, ולא באנליזה שלי. אף פעם לא התקרבתי ממש לגרעין הזה באנליזה שלי…"
לאחר מות הוריה, קולטארט גדלה והתחנכה במשך למעלה מעשור במנזר קתולי ובמשך שנים החזיקה באמונה נוצרית. לימים היא משתפת שגילתה "עד כמה עושה הנצרות שימוש בצורכיהם הלא מודעים ובהשלכותיהם של המאמינים" ולכן לא יכלה לדבוק עוד באמונתה. כמו כן היא מציינת: "מרגע שפיתחתי חיי מין פעילים - מה שלא במפתיע קרה אצלי די באיחור, בשנות העשרים המאוחרות שלי – כמעט בן־לילה חדלתי להאמין באלוהים"
בבגרותה היא פנתה בעקבות אביה ללימודי רפואה וסיימה אותם בהצלחה, רק כדי לגלות שזה ממש לא מעניין אותה להיות רופאה. באותם הימים, מה שעניין אותה יותר מכל היה מסעותיה ברחבי העולם - היא טיילה ברחבי אירופה, באוסטרליה, ניו זילנד, אמריקה ואפילו בישראל, היא רחשה חברים רבים והתמקדה בלחיות ולחוות.
גם לאחר ש"התמסדה", הוסיפה קולטארט לטייל רבות ולדבר בשבחם של מסעות, הרפתקאות וחברויות. בספר בו היא מייעצת - איך לשרוד כפסיכותרפיסטית - היא מתריעה בפני האפשרות לשקוע באופן מוגזם בעולם הטיפול ולהזניח את החוויות ואת החיים עצמם.
*
אל עולם הפסיכואנליזה הגיעה קולטארט רק אחרי גיל 30. לפני כן היא לא התעניינה בפסיכולוגיה ומעולם לא הייתה בטיפול. בזמן שתהתה מה תעשה הלאה אם לא תהיה רופאה, הציעה לה חברה לפנות להכשרה פסיכואנליטית, כי היא חשבה שזה"תפור עליה”. לאור ההצעה של חברתה נינה אומרת: "זיהיתי את "הייעוד" כשהוא בא לחפש אותי – יצאתי לקראתו בביטחון מלא ש"זה זה" בשבילי, וצדקתי." ואכן שנעשתה אנליטיקאית, היא הרגישה שהמקצוע מתאים לה ”כמו כפפה ליד”, ורק טיפלה מבוקר עד לילה, כשהיא פוגשת בין עשרה לשניים-עשר מטופלים ביום.
קולטארט מספרת שמאז ילדותה לא היה דבר שאהבה יותר מאשר להקשיב לאנשים המספרים את סיפוריהם. "למרבה המזל, התברר לי בהדרגה ובצורה משכנעת שאנשים לא רק אוהבים אלא גם צריכים לספר את סיפוריהם, בפרט למאזין קשוב המצויד במיומנויות מסוימות".
בכתיבתה לאורך השנים ניכר שנושא ההקשבה ואיכויותיה נותרו במרכז תשומת הלב שלה.
בבגרותה שבה נינה לחפש אפיק ביטוי ל"הלך-הרוח הדתי" שלה, אותו מצאה לבסוף בבודהיזם. על הבודהה היא כותבת כי "היה פסיכולוג חריף" ועל תורתו היא כותבת כי ניתן למצוא בה "הקבלות מדויקות לפסיכואנליזה ולדברים שבהם היא עוסקת". בעשרים השנים האחרונות לחייה היא למדה ותרגלה מדיטציה בודהיסטית, בהמשך לכך (ובהשראת רעיונותיו של ביון) היא העלתה על נס את העיקרון שאותו כינתה "קשב עירום" או "הקשבה צלולה", וייחדה מקום מרכזי להקשבה, לספונטניות, לנוכחות ולאינטואיציה בכל ספריה.
בכך גם הקדימה את הנטייה האופנתית לחבר בין תורות המזרח לפסיכותרפיה, וככל הנראה אף תרמה להתפתחותה.
*
קולטארט נכנסת לעולם הפסיכואנליזה כ'לוח חלק' מבלי לדעת שהיא פוגשת את השדה באחד מרגעיו הסוערים ביותר, על רקע היריבות הגדולה בחברה הפסיכואנליטית בבריטניה, בין תומכי אנה פרויד לקבוצה של מלאני קליין.
היא זכתה לייחוס בכך שאת האנליזה הלימודית שלה עברה אצל אווה רוזנפלד האגדית, שהייתה בעצמה שנתיים בטיפול אצל פרויד, ולאחר מכן שנה אצל מלאני קליין. האב והאם.
לאחר לימודיה מצאה לה בית בקבוצה העצמאית (או האמצעית), שהיתה קבוצה של אנליטיקאים שהיו ברובם בריטים (בניגוד לאלו שהגיעו בעקבות המלחמה כפליטים), שלא הזדהתה עם אף אחד משני צידי המתרס ביריבות המתמשכת בין המחנות של האנליטיקאיות ה"יהודיות".
ניכר כי קבוצת העצמאיים התאימה לאופיה בכך שחבריה הפגינו פתיחות תיאורטית וניחנו בספונטניות, ביצירתיות, הומור ובזיק של שובבות. כמה מחבריה נחשבים להוגים המשפיעים ביותר בבריאות הנפש כיום ונהנים מפופולריות רבה ביניהם: דונלד ויניקוט, מיכאל ואניד באלינט, ג'ון בולבי, רונלד פרברן, אלה שארפ, סילביה פיין, מסעוד חאן, מריון מילנר, מרגרט ליטל, כריסטופר בולאס ועוד.
למרות אילן היוחסין המרשים, קולטארט התעקשה שאינה רוצה להיות דומה לאבותיה ואימותיה האנליטיים - והיא בשום בפנים ואופן לא הסכימה לסרוג בפגישות. בכלל ניתן לומר שהיא לא עושה חשבון לאף אחד, לא עוסקת בפוליטיקה, היא לא מתנחמדת לחבריה וגם לא למטופלים (תשכחו מדמות הפסיכולוגית רכת הדיבור והמלטפת), ולא חוסכת את דעתה מאיש (ויש לה ה-מ-ו-ן דעות).
היא עולה להרצות על במות בגרביונים ומצהירה על עצמה בכל הזדמנות שהיא "העצמאית מבין העצמאיות". לשמחתנו, הפעם, בזמן הנכון ובמקום הנכון, הגיבורה שלנו ותכונותיה זוכות לאהדה והערכה רבה.
מעבר לחיבתה הגדולה למקצוע הטיפול היא בלטה בכשרונה וביכולות ה"שידוך" המופלאות שלה בין מטופלים למטפלים; היא שיבצה את הפונים לאנליטיקאים הולמים, על סמך התרשמותה מן המזג ומסיפור החיים של הפונה, לאופיו ולרקע של המטפל הפוטנציאלי. שמה הלך לפניה כמי שהפניותיה מובילות לטיפול ש'תופס', תכונה שאנשי מקצוע לומדים להוקיר יותר ויותר ברצותם לבסס קליניקה משגשגת.
*
איכות נוספת שמאפיינת את קולטארט באופן בולט היא הנטייה ה"בודהיסטית" שלה לאי הזדהות.
על סוגיות ההעברה היא כותבת: "למען בריאותנו הנפשית, חשוב שלא ניתפס למעין רעיונות שווא, דהיינו, שגם אם המטופלים שלנו, המצויים בתהליכים רגשיים עמוקים, חושבים שאנחנו נהדרות – או גועליות או קרות או גאונות – אין פירוש הדבר שאנחנו באמת משהו מהדברים הללו."
כמו כן היא מציעה לאנליטיקאים לא להזדהות יותר מדי עם סבלם של מטופלים, היא מסמנת את הסכנה באפשרות שהמטופל יתפס על ידי המטפל אך ורק כקורבן, והיא מוסיפה וכותבת: "אין ספק שחלק גדול מהם אכן היו קורבנות, אך תפקיד הקורבן איננו תפקיד פורה לחיים, ומעבר לנקודה מסוימת ומוגבלת ביותר, מטפל שמצדד במטופל כנגד הדמויות ההוריות, הוא חסר ערך טיפולי… המטופלת כפי שהיא עכשיו, כאן בפגישה, היא מה שהיא. גם אם הדבר דורש עיבוד רב, תפקיד המטפל הוא לעזור לה לחיות את חייה מנקודה זו והלאה."
קולטארט בלטה בנטיה שלה לאתיקה ולמוסר, היא סלדה באופן עמוק ממופעים של חשיבות עצמית, מאבקי אגו ונרקיסיסטיות, ודיברה רבות על הכשלים ביחסי האנוש אצל פסיכותרפיסטים. בהקשר הזה קולטארט (כבר פחות 'לוח חלק') כותבת: "כקבוצה, יכולתנו לנהל יחסים עם 'העולם האמיתי' - יחסים חברתיים, פוליטיים או בכל רמה אחרת - לוקה בחסר, בלשון המעטה. לא פעם מייחדים אותה רק התנהגות מגושמת, חוסר תחכום, סמכותיות מתנשאת או פרנויה. ניכר בה חוסרי רגישות בולט לרגשות הזולת, דבר המרמז אולי על נרקיסיזם לא בשל. מדובר בתגלית מאכזבת עבור אלה שמצפים מאיתנו לכל הפחות להפגין מיומנות גבוהה מהרגיל במפגשים בין-אישיים."
למרות נימתה החדה לעיתים (ואני מציגה פה את חלקיה הרכים יחסית), רוח טובה שורה על הדברים, רוח של חוכמה עמוקה ולב גדול. באחד מביטוייה הקסומים היא פוסקת:
"בריא ומועיל יותר לאדם ולמערכת כולה לאהוב מאשר להיות נאהב. קיים מיתוס רב-השפעה שטוען כי ההפך הוא הנכון, אבל הדרך שבה אני רואה את הדברים בכל-זאת נכונה".
*
כמו בחייה המקצועית כך גם בחייה האישים היא *בוחרת* בנתיב של עצמאות כאישה רווקה ללא ילדים. היא מדברת על כך בכנות מפליאה ואומרת: "הרבה לפני שהייתי התרפיסטית, נהגתי על־פי האינטואיציה שלי, לפיה בשבילי, הדרך להישרדות מהנה היא להיות בגפי. אני מדגישה שזאת הבחירה שלי, כי זאת דעת מיעוט... אחד הקשיים החוזרים על עצמם הוא לחץ חזק לשנות את מצב העצמאות. הלחץ לשנות עשוי לבוא הן מבפנים הן מבחוץ. את הלחץ הנובע מבפנים צריך לעבד, וכאן התחושה של אדם שהוא בחר בחירה ברורה משרתת אותו היטב. הייתי זקוקה למידה ניכרת של אנליזה, אנליזה עצמית ועבודה נפשית קשה כדי ללמוד היטב שנאלצתי, שאני עדיין נאלצת, להגן על אורח החיים הזה."
*
שלום אני נוסעת אני לא רוצה שתלוו אותי הלאה.
בחירה נוספת עליה נאלצה קולטארט להגן הייתה על כך שבהיותה בת 67 לאחר 30 שנות עבודה פורות, בצעד יוצא דופן ומפתיע, החליטה להפסיק לטפל ועזבה את החברה הפסיכואנליטית הבריטית, שהיתה בזמנו סגנית הנשיא שלה.
כמה מעמיתיה היו מזועזעים מכך שפרשה מן החברה, אולם נינה הייתה נחושה להקדיש את זמנה לטיפוח גינת הירק שלה, לכתיבה וקריאה, לנסיעות בעולם, לביקור חברים ובני משפחה, וככל הנראה גם להתכונן לסופה הקרב.
שנתיים לאחר מכן היא פרסמה את "התינוק ומי האמבט", ספרה השלישי ושירת הברבור שלה.
קולטארט שהיא storyteller מחוננת מבטן ומלידה כותבת בספר על חייה ותובנותיה ומשלבת בהם תיאורי מקרה כה עשירים ומלאים, שהם לא נופלים מנובלות ספרותיות. ספרה נהדר, עמוס תובנות, הברקות ואבחנות חדות על מצב האדם ושיגיונות הנפש האנושית, והוא כמובן גם ספר מצחיק מאוד.
'התינוק' מצליח לנוע באלגנטיות על הציר שבין היותו ספר קליני, שופע ידע וטרמינולוגיה מקצועית, לביו היותו ממואר מוסווה, אשר עוסק בכל חומרי הנפש של נינה: החיים עצמם, פרידות ומוות, מימוש עצמי, אמונה דתית, בודהיזם ועוד.
האנליטיקאי כריסטופר בולאס כתב על "התינוק ומי האמבט" כי זהו הספר המומלץ ביותר למי שרוצה להבין איך פסיכואנליטיקאים עצמאיים חושבים ועובדים - "בעיני זהו הביטוי המוצלח ביותר של הזרם הפסיכואנליטי העצמאי שנזכה לראות אי-פעם".
בבחירת שמו של הספר, המתכתב עם הביטוי "לשפוך את התינוק עם מי-האמבט", מזמינה אותנו קולטארט להבחין בין עיקר לתפל, לשים לב לנטיה של רובנו לפעול לפי המוסכמות החברתיות או גחמות אוויליות ושוליות, ובכך להזניח את מה שחשוב ואת כמיהת הלב העמוקה שלנו.
ואני תוהה בהקשר לסיפורה של נינה, מיהו התינוק? ומהם מי האמבט? ולא מצליחה להכריע.
*
לאחר פרסום הספר היא ערכה ראיון מרגש עם אנתוני מולינו בו היא די דיברה בכנות ובפתיחות על הכל, הראיון אתה מהווה את שיאו של ספר השיחות שלו עם אנליטיקאים בשם - "באסוציאציה חופשית".
כמה חודשים לאחר מכן, ב-24 ביוני 1997, נינה קולטארט סיימה את חייה בביתה ע"י נטילת כדורים. בפתק שהשאירה אחריה היא כתבה את המילים הבודדות - זאת הבחירה שלי.
יש הטוענים כי הסיבה להתאבדותה הייתה כי סבלה מאוסטיאופורוזיס קשה והעדיפה לסיים את חייה בטרם תהפוך "פתטית" (מילה שהיא משתמשת בה הרבה). אחרים סבורים כי היא כרעה תחת העומס הנפשי על רקע טרגדיות שפקדו את חייה: ההורים שנהרגו, מטופלת שהתאבדה, חברה קרובה שנפטרה מסרטן..
אחרים (ואני ביניהם) חושבים שזאת הייתה התוכנית לאורך כל הדרך. שזה היה פשוט *הדבר שהיא בחרה בו* וכמו בכל דבר אחר בחייה - she did it her way (בגרסתו של סיד ווישס כמובן)
"לפעמים אני חושבת, בדומה לפיטר פן, שהמוות עשוי להיות הרפתקה גדולה. על־פי רוב אני חושבת שהוא יהיה נורא מעניין, ונדמה לי שהברכה הגדולה ביותר כמעט שהחיים מסוגלים להעניק לנו היא האפשרות לפסוע במודע אל תוך מותנו. מטריף את הדעת שלא ניתן לכתוב על כך מאמר לאחר מכן; אך לקדם את פני מותנו, להתבונן במותנו ולחקור אותו, זה בעיניי סיום הולם - במיוחד לחייה של פסיכותרפיסטית" - נינה קולטארט.
*
אני יודעת שכבר כתבתי מילים לרוב, אבל אשמח להוסיף כמה מילים על החוויה שלי.
נינה קולטארט הרגישה לי כמועמדת מושלמת לפינה, היא הייתה אישה עצמאית עם סיפור חיים מרתק, קולה היה חזק וחתרני, ובחייה כמו גם במשנתה, היא נותרה יותר מכל נאמנה לעצמה ולדרכה - דרך של חירותנות רדיקלית מעוררת השראה.
בחודש האחרון בזמן שחזרתי לקרוא אותה ולהעמיק בסיפורה שמתי לב לשני תהליכים סותרים שקרו לי במקביל. מצד אחד התחברתי אליה מאוד, למדתי לחבב ולהבין את הפרדוקסים הרבים באישיותה והתחלתי למצוא משמעות בסיפורה. מהצד השני ככל שהעמקתי בה משהו בי הלך והתנתק, למען האמת ככל שהתקרבתי אליה התרחקה ממני הידיעה של למה ומה אני בעצם רוצה להגיד עליה.
המצב הזה הכניס אותי למבוי סתום ולא הבנתי איך להתקדם עם הכתיבה, אך מאחר וכבר עשיתי את רוב "עבודת המחקר" החלטתי לשבת לנסות לכתוב עליה, לסמוך על התהליך שיניע שם משהו.
בבואי לעשות זאת שטף אותי גל לא צפוי של עצב וצער עמוק. כאשר ניסיתי להבין את פשרו התעורר בי קול שאומר : מה עכשיו? על מה כבר יש לך להיות עצובה? לרגע כמעט וייחסתי אותו לאיזה פרץ הורמונלי, רגעי ונטול משמעות. אבל אז עצרתי ואמרתי לעצמי שאולי לא.
עצרתי לרגע להשתהות על גל הפרידות ממטופלות שהולכות איתי דרך ארוכה, שמאפיין את הקליניקה שלי לאחרונה. פרידות מיטיבות ברובן, שמרגישות מסונכרנות עם הרצון שלי לפנות משאבים לעשיה חדשה, ובכל זאת הן שם והן כואבות.
עצרתי לרגע לחשוב על פרידות רבות ואובדנים שאני עדה להן בעבודתי מדי יום - חוויות של פרידות וגירושין, אובדן של הורים, הזדקנות ומחלה, קשיי פריון והפלות. סיפורים שאינם שלי ובכל זאת חיים בי.
וגם חשבתי על פרידות ואובדנים משלי, בחיי האישים.
והעצירה הזאת חשפה בפני לרגע עד כמה כואב לי. היא גילתה לי כמה קל לא להרגיש את מה שמרגישים. וגם כמה זה עלול להיות מסוכן לא להרגיש. וזה עבורי ככל הנראה השיעור החשוב ביותר באיך לשרוד - הישרדות בריאה ומהנה - כפסיכותרפיסטית.
הבנתי שמשהו בנינה, באיך שהיא הייתה (מרתקת ונפלאה) גם קצת חסם אותי רגשית, אולי הבחירה שלה לשפוך את חייה עם מי האמבט, קשה לי יותר ממה שאני מוכנה להודות. כך או אחרת הרגשתי שכדי לכתוב עליה מתוך הודיה והכרה, אני חייבת ללחזור ולהתעגן בתוכי במחוזות הרגש והתקווה. ואם שרדתן (הישרדות מהנה כמובן) והגעתן עד לפה אולי שווה שתקחו גם אתן את הרגע לעשות זאת.
**
הפוסט הזה הוא חלק מסדרת פוסטים שאני מעלה בדף המקצועי שלי בפייסבוק - #מטפלות_עושות_היסטוריה. בפינה אני כותבת בכל פעם על תיאורטיקנית אחרת שאני אוהבת ומעריכה, שהשאירה את חותמה על עולם הפסיכולוגיה.
המטפלות עליהן אני כותבת הן כאלו שהעשייה שלהן עסקה או עוסקת בפסיכולוגיה של האישה, שעבדו לצד גברים מפורסמים אך לא זכו להכרה שווה, שהיו שם והשפיעו על ההיסטוריה, שחקרו וכתבו דברים ממש מעניינים.
חלקן הגדול יהיו נשים נועזות, שבעת הצורך גם חלקו והעבירו ביקורת על תיאוריות מרכזיות. שיצאו נגד השיטה, האופנות השולטות והאבות הגדולים. חלקן מוכרות יותר וחלקן פחות, מפעם ומהיום, מבית ומחוץ.
יהיה מרתק! מוזמנות.ים לעקוב כאן או בדף המקצועי
