מטפלות עושות היסטוריה - ג'סיקה בנג'מין

את ג'סיקה בנג'מין, אורחת הכבוד שלי להיום בפינה, אני אוהבת באופן מיוחד.

הפעם הראשונה בה גיליתי שאני אוהבת אותה הייתה כששמעתי את שמה לראשונה מאחת המרצות שלי.

כשהיא סיפרה ודיברה עליה, והרעיפה שבחים, עיניה אורו. התרגשותה הייתה מדבקת ומבטה אמר ללא מילים - היא מהשוות, אם אתן רוצות להיות בעניינים כדאי לכן גם לאהוב אותה. ואני שמשתדלת אף פעם לא לפספס קודים ומסרים חברתיים בחרתי לאהוב, עוד בטרם אשמע.

הפעם השניה בה הבנתי שאני אוהבת אותה (שלא לומר מעריצה), היה כשלמדתי להכיר את קולה. אהבתי אותה הן בשל התיאוריה שפיתחה והן בשל כתיבתה, גם על מה שהיא אומרת וגם על איך שהיא אומרת את הדברים.

בפעם השלישית (והחד משמעית) בחרתי לאהוב אותה מאחר וזיהיתי כי משנתה חילחלה לחיי באופן כה משמעותי, משחרר ומרפא. בעיקר לחלקים הנוגעים להיותי אם ומשם לאשת הטיפול שאני.

*

אז מיהי ג'סיקה בנג'מין?

ג'סיקה בנג'מין בת 76, פסיכואנליטיקאית ופמיניסטית אמריקאית ממוצא יהודי. היא מטפלת בניו יורק ומרצה בתוכניות לפסיכותרפיה ופסיכואנליזה באוניברסיטת ניו יורק.

בנג'מין השתתפה בזמנו בקבוצות נשים שנפגשו בשנות ה60, קראו יחד את המין השני של דה בובואר ומחו נגד מצב הנשים בעולם ונגד עוולות שונות כמו מלחמת ויטנאם. לאחר מכן נדדה לגרמניה, למדה שם פילוסופיה ופסיכולוגיה. היא התעניינה תמיד בפן החברתי והפוליטי. במחקר התמקדה בפילוסופיה של הגל בנושא אדון ועבד, שהיווה את עיקר ההשראה להמשך הפיתוחים התיאורטיים שלה.

היא נחשפה באותה תקופה למחקרים של ביאטריס ביבי (ודניאל סטרן) שחקרו קשר הורה תינוק בתצפיות מרגע לרגע. בהמשך התיאוריה שלה מביאה את הרעיונות של הגל לעולם היחסים, החל מיחסי הורה תינוק ועד ליחסים בכלל, גם זוגיים וגם בין קבוצות (התייחסה גם לסכסוך הישראלי פלסטיני דרך אותם משקפיים).

בנג'מין נודעת בתרומתה לפיתוח ועיצוב התיאוריה האינטרסובייקטיבית. היא כתבה 3 ספרים, אחד מהם תורגם לעברית בשם 'כבלי האהבה', ומאמרים רבים המהווים אבן דרך בתפיסות טיפול בנות זמננו.

כתביה עוסקים בעיקר ביחסים בין אישיים וביחסי שליטה והכנעה ביחסים בין המינים, בתהליך הסוציולוגי והפסיכולוגי העומד מאחוריהם, ובהשפעותיהם השליליות על מערכות יחסים משפחתיות, אימהות, זוגיות, אירוטיזציה ומיניות.

לשאלה המפורסמת של פרויד: מה נשים רוצות?

ענתה: נשים רוצות שיכירו בכך שיש להן רצון.

ההכרה הזו טומנת בחובה כמובן את כינונה של האשה כסובייקט, וכן את אפשרותה לרצות או לא לרצות.

* תודה ל אורה ברקן - פסיכולוגיה יומיומית על התוספת והעשרה הביוגרפית

כתיבתה של בנג'מין מהווה מקור לעונג ולייסורים גם יחד.

על אף שהיא עוסקת בנושאים סבוכים ומורכבים, כתיבתה מתאפיינת יותר מכל בגישה של גם וגם. במקומות בהם רבים נוטים לקרוס אל הפיצול, לומר דברים מוחלטים ולבחור צד, בנג'מין מצליחה לשמור על מתח בין הצדדים ויוצרת מרחב תיאורטי מופלא שמצליח לתת מקום למורכבות ופרדוקס. זאת מבלי לאבד את קולה החזק, ולפגום בגישתה הביקורתית והראדיקלית.

כמו אליכימאית מיומנת היא מוצאת את חומרי הגלם הטובים ביותר מעולמות הפסיכואנליזה, יחסי האובייקט ותיאוריות התקשרות, הגישה ההתייחסותית, תיאוריות פמיניסטיות ופילוסופיה. מערבבת אותם יחד בקדירה ויוצקת מהם משמעויות חדשות. את רעיונותיה וטיעוניה היא שוטחת באופן מעמיק, היא הופכת מושגים על ראשיהם, ושבה ומארגנת אותם מחדש זה ביחס לזה, על מנת להרחיב את האפשרויות הטמונות בהם ולהעשיר את החוויה.

כפועל יוצא מכל זה, לפחות עבורי, קריאתה תמיד מורכבת, היא דורשת ריכוז גבוה, ותודעה פתוחה, גמישה וסקרנית.

~

בשל עומק רעיונותיה לא הייתי מתיימרת לשטוח כאן את משנתה, אשתף גם שעצם הכתיבה עליה מעוררת בי חרדה וחשש שמה אציג את רעיונותיה באופן פשטני או מוטעה.

(מוזמנות לעזור לי עם זה ולהוסיף ולדייק)

על כן אסתפק להיום בשיתוף קצר מהזווית האישית,

את שנותי הראשונות כאם העברתי יותר מכל בחוויה של אשמה מייסרת. לא יכולתי לצפות או להכיל את התהום שנפערה בין הציפייה שלי למצוא תחושת טעם ומשמעות באמהות לבין חווית המחיקה שחוויתי בפועל. ובתוך מה שהפך לאחד המשברים המכוננים של חיי, עסקתי יותר מכל בחרדה ובמחשבה על כך שאני פוגעת בבני.

הידע שלי בפסיכולוגיה דאז רק החמיר והחריף את המצב.

הפסיכולוגיה המסורתית כמעט ולא נוגעת בסוגיות העמוקות ביותר הקשורות לנשים ונוטה יותר להתייחסות אל האישה דרך הפריזמה של תפקידה כאם. תיאוריות ההתפתחות ויחסי האובייקט העמיקו את הדעה הרווחת כי אין דמות חשובה מזו של האם בחייו של התינוק וכך העצימה את עול האחריות על כתפי האם.

לראיה, בשנת 85 נעשה מחקר שסקר 125 מאמרים בכתבי עת מדעיים ומצא לא פחות מ72 סוגים שונים של הפרעות נפשיות, פסיכוזות, נברוזות ותסביכים, שמקורן יוחס לאם.

למזלי ושמחתי בשנים האלו פגשתי לראשונה את התיאוריות הפמיניסטיות, קראתי וגמעתי בשקיקה את צ'ודרו, גיליגן, סוזי אורבך, לוס אריגראי, אדריאן ריץ' ועוד אחרות וטובות (עליהן אני מקווה עוד לשוב ולכתוב).

הרבה מאותן תיאורטיקניות ופעילות פמיניסטיות עסקו בחפצון האמהות ושאפו לשחרר את האם מציפיותיה הלא ריאליות, מחרדותיה ומרגשות האשמה.

בנג'מין, בהיותה אישה של גם וגם, היטיבה לחבר את התיאוריה הפסיכולוגית והפמיניסטית גם יחד, ומיקמה את האם הסובייקטיבית לא רק כישות שאינה פוגעת אלא כישות הכרחית וחיונית לתהליך התפתחות תקין והשלמה של יעד התפתחותי.

על פי בנג'מין, הסובייקטיביות איננה דבר נתון, אלא נמצאת ומכוננת במרחב של הקשר הבינאישי. האם רואה את עצמה כאמא עם זהות סובייקטיביות דרך מבטו של התינוק שרואה אותה כאמו. באותו האופן התינוק.ת נבנה כסובייקט כשפוגש את עצמו כתינוק של אמו במבטה עליו.

הטענה שלה שאת ההכרה שילד מבקש יכולה האם להעניק לו רק מכוח זהותה העצמאית, הייתה כה הגיונית ומשכנעת עבורי ובכך העניקה לי רשות עמוקה להיות ולחזור לגלות את עצמיותי.

היום, בזמן שהחלקים הקשוחים יותר של האמהות הראשונית - בולענית כבר מאחורי, אני יכולה לזהות את האופן בו הרשות להתוות כסובייקט חילחלה גם לעבודתי בטיפול והוראה.

מאפשרת לי לנוע באופן רך יותר בין מצבים בהם אני אובייקט - מיכל, ואם מהדהדת ומחזיקה, ובין סובייקט, המשתתפת באופן פעיל ביצירת התהליכים, מושפעת וגם משפיעה.

~

למרות ועל אף שהתרעתי לגבי כתיבתה הסבוכה אני לגמרי חושבת שהיא שווה את המאמץ וממליצה לקרוא אותה.

מעבר לנקודה בה בחרתי אני להתרכז, בנג'מין עוסקת באופן מופלא בכל מה שנוגע לציר של נפרדות - קשר בינקות ובבגרות, היא בעלת התייחסות נדירה בכל הנוגע למתח בין אירועי חיים ממשים לפנטזיה והתוך נפשי, והרבה מרעיונותיה נוגעים לנושא המרתק של יחסי הכוחות שבין המינים.

המלצות קריאה:

ספרה המתורגם: כבלי האהבה - בהוצאת דביר

המאמר: הרס והכרה - מתוך פסיכואנליזה התייסותית

המאמר: Beyond doer and done to

מקורות נוספים לפוסט:

התפוח המורעל - יעל רנן

בטיפולנט, האם הסובייקטיבית - אודליה שלמון מימוני

*** הפוסט הזה הוא חלק מסדרת פוסטים שאני מעלה בדף המקצועי שלי בפייסבוק - #מטפלות_עושות_היסטוריה. בפינה אני כותבת בכל פעם על תיאורטיקנית אחרת שאני אוהבת ומעריכה, שהשאירה את חותמה על עולם הפסיכולוגיה.

המטפלות עליהן אני כותבת הן כאלו שהעשייה שלהן עסקה או עוסקת בפסיכולוגיה של האישה, שעבדו לצד גברים מפורסמים אך לא זכו להכרה שווה, שהיו שם והשפיעו על ההיסטוריה, שחקרו וכתבו דברים ממש מעניינים.

חלקן הגדול יהיו נשים נועזות, שבעת הצורך גם חלקו והעבירו ביקורת על תיאוריות מרכזיות. שיצאו נגד השיטה, האופנות השולטות והאבות הגדולים. חלקן מוכרות יותר וחלקן פחות, מפעם ומהיום, מבית ומחוץ.

יהיה מרתק! מוזמנות.ים לעקוב כאן או בדף המקצועי