מטפלות עושות היסטוריה - אפי זיו

"במקום לדבר על סקסיזם אנחנו דנים ב“דיכאון“ או ב“היסטריה“ אצל נשים; במקום לדבר על גזענות אנחנו דנים ב“תת-הישגיות“ אצל מזרחים ואצל ערבים; במקום לדבר על הומופוביה, אנחנו דנים ב“סטייה“ אצל הומואים ולסביות; במקום לדבר על מבנה חברתי מגדרי ומיני נוקשה, דכאני ובינארי, אנחנו דנים בפתולוגיה של טרנסג‘נדרים החורגים מאותו מבנה..."

**

אני מודה שחשבתי לוותר השבוע על כתיבת הפינה #מטפלות_עושות_היסטוריה, זמנים שכאלה בהם הכל בחוץ סוער וגועש גורמים לי לרצות לתפוס מרחק, עד יעבור זעם.

יחד עם זאת הרגשתי שאינני יכולה לוותר על ההזדמנות הכה אקטואלית, להביא לפה היום מישהי מבית (הגיע הזמן לא?), להביא את המטפלת והתיאורטיקנית הפוליטית ביותר שיצא לי להכיר, שדי לי בדבריה כדי לרפא ולרכך את הלב - אפי זיו.

(רזומה קצרצר) ד"ר אפי זיו

עובדת סוציאלית קלינית, פסיכואנליטיקאית ובעלת תואר דוקטור במדעי התרבות ובלימודי מגדר.

מומחית לטיפול בטראומה מינית ובנושאים הקשורים במגדר, מין ומיניות. בעלת קליניקה פרטית בתל אביב.

מרצה בתכניות לפסיכותרפיה ובתכנית ללימודי נשים ומגדר באוניברסיטת תל אביב.

מבין כתביה הרבים והמשובחים בחרתי להציג היום את הרעיון המוצג במאמר 'טראומה עיקשת', והרחבות שלו הנוגעות למציאות חיינו כאן ועכשיו.

טראומה עיקשת (2012)

בשנות ה20 של המאה הקודמת כתבה וירג'יניה וולף ש"רשות הרבים ורשות היחיד קשורות זו בזו לבלי הפרד", 50 שנה מאוחר יותר טבעה קרול האניש את הביטוי המפורסם - "האישי הוא פוליטי".

ביטוי זה אומץ והפך לעיקרון יסוד בתפיסה הטיפולית ההתייחסותית הפמיניסטית אשר מבקשת להכיר בקשרים המתקיימים בין הפנים-נפשי לחברתי ובין הפרטי לקולקטיבי.

המאמר המכונן "טראומה עיקשת" נכתב על ידי אפי זיו לפני כעשור, והוא מהווה (לטעמי) את מסמך התיאוריה הביקורתית החשוב ביותר שנכתב פה בארץ, בהמשך ובהתייחסות ישירה לקו מחשבה זה.

בזמן שתיאורטיקניות רבות ונפלאות עסקו בפיתוח וכתיבה תיאורטית בנושא מתוך התייחסות לאוכלוסיה ספציפית, המאמר 'טראומה עיקשת' מביא התייחסות רחבה ומקיפה - מטה תיאורטית - הנוגעת הן למפגש הטיפולי עם אוכלוסיות מוחלשות כגון: עניים, מזרחים, פלסטינאים, נשים, רווקות, שמנות, להט"ב, קשישים, בעלי מוגבלויות וכד', והן למפגש עם חלקים מוחלשים ודחויים המתקיימים במארג התוך נפשי.

בפרק הפותח את הספר "טראומה והחלמה" אשר עוסק בהיסטוריה של חקר הטראומה, כותבת הרמן "כאשר הנפגע הוא פחות ערך ממילא (אישה, ילד), הוא עלול לגלות שרוב האירועים הטראומטיים בחייו מתרחשים מחוץ לתחום המציאות בעלת התוקף החברתי. חוויתיו נעשות חוויות שאין לדבר עליהן… כדי לשמר בתודעה את המציאות הטראומטית יש צורך בהקשר חברתי המאשר את דברי הנפגע ומגן עליו, הקשר הקושר את הנפגע והעד (המטפל) בברית... המחקר השיטתי של הטראומה הנפשית תלוי איפה בתמיכתה של תנועה פוליטית חזקה דיה, אשר מעניקה לגיטימיות למטפלים ומטופלים לפעול נגד התהליכים החברתיים של השתקה והכחשה."

בהמשך ישיר לדבריה של הרמן, במאמר 'טראומה עיקשת', מבקשת זיו להרחיב את ההגדרה המקובלת והמצומצמת של המושג 'טראומה', כפי שהיא מופיעה בהגדרה האבחונית, ובהמשך לכך, בשיח הטיפולי, לידי הגדרה המכילה בתוכה גם מצבים שונים של דיכוי חברתי.

המושג 'טראומה עיקשת' מאפשר לנו להבין סבל טראומטי לא רק בהקשר האישי, הנוגע לאירועי קיצון מובחנים, אשר התרחשו בזמן עבר והסתיימו (תופעה סגורה), אלא גם כדי לתת מענה לטראומות חברתיות יומיומיות (סקסיזם, גזענות, הומופוביה, לאומנות) המתמשכות בזמן הווה, וכדי לתאר דפוסים פסיכופתולוגיים של מצוקה הנובעים מחיים בתנאי דיכוי ממושכים וממוסדים.

היא מתמקדת בין היתר בשליטה סימבולית אשר אינה מותירה סימנים. כזאת שאינה מתאפיינת בסכנה ממשית לחיים כי אם באיום מתמיד על העצמי.

כדוגמא היא מביאה את דבריה של סוזן בראונמילר:

"האונס מהווה סמל לטרור שגברים מפעילים על נשים... ללא כל קשר למספר הנשים הנאנסות בפועל - תחושת החרדה והפחד מאונס היא אוניברסלית ומשותפת לכלל הנשים; כל אחת יכולה, בצדק, לראות את עצמה כקורבן בפוטנציה, כי שום אישה אינה יכולה לדעת מתי, היכן ועל ידי מי תותקף. מצב זה יוצר תהליך של חיברות המיוחד לנשים, המתחנכות משחר ילדותן להכיר בפגיעותן. רעיון זה מושרש בתת הכרתן ומכתיב את אורח חייהן..."

זיו מבקרת את האופן בו ההגדרה הקטגורית של טראומה, מעודדת את חקר הסימפטום במנותק מהתרבות שיצרה אותו. היא מזמינה אותנו לאתגר אבחנות בינאריות בין אישי לקולקטיבי, בין עבר להווה, ובין הנורמטיבי לחריג.

כמו כן היא מסמנת לנו את הסכנה הטמונה בנטיה להפקיד באופן השלכתי את החלקים הפריבילגים שלנו ביחס לאחרים ובכך להפוך לשותפים פעילים במחיקה והכחשה הנוגעת לסבלם.

מנגד מציעה זיו מודל אינטרסובייקטיבי הכולל את נוכחותו של ”השלישי החברתי“; מודל שמזמין לתודעה משותפת פעילה בחדר הטיפול, אשר חותרת תחת 'התת-מודע הנורמטיבי' ומעודדת חשיפה של 'התת-מודע הפוליטי'.

כמו כן היא מציגה מודל המתבסס על תפיסת החלמה פסיכו-פוליטית שרואה בעמדה פרו-אקטיבית של התנגדות חלק אינטגרלי מתהליך החלמה. מודל בו התנגדות וחתירה לשינוי הם ציר מרכזי, המכיר בכך שטיפול ללא שינוי במציאות אינו מבטיח החלמה. (אמת צרופה שאינה נאמרת מספיק).

מתוך דבריה היום - שנאה וגם אהבה

בימים הנוכחיים, נדמה שהרלוונטיות של המושג 'טראומה עיקשת' נוכחת מתמיד. ההצטלבות של אירועים טראומטיים קולקטיביים הפוקדים את חיינו בשנים האחרונות - הקורונה, משבר האקלים ואבל אקולוגי, משבר האנרגיה ויוקר המחיה המתמיר, נזקי ההתמכרות לטכנולוגיה, שחיקת הערכים בעידן הקפיטליסטי, הפיצול השסע בעם והמצב הביטחוני והפוליטי - חושפת את הפגיעות האנושית של כולנו, ומפרה את אשליית הביטחון שמתאפשרת לחלקנו בימי "שלום".

הצומת הטראומטית בה כולנו מצויים בימים אלו, עלולה לנתב את הנפש האנושית ואת החברה בכללה לשני כיוונים בינאריים באופיים - שנאה וגם אהבה: מחד, מתקיימת החרפה של הפיצולים ושל הנתקים, כמו גם הקצנה של התוקפנות והאלימות בתוכנו וביחס לאחרים, בדומה לחשיפה ממושכת למצבי טראומה אחרים;

אך בו זמנית, החשיפה הטראומטית של השבריריות הקיומית של כולנו מייצרת גם רדיקליזציה של חמלה, דאגה ואכפתיות, סולידריות, קהילתיות ודאגה לזולת, זאת מתוך עמדה מתפתחת של צניעות ומודעות לנזקקות ולפגיעות.

מצב זה מערער על האמון ביציבותו ובהגינותו של סדר הדברים המנורמל (על אף היותו לעתים קרובות מדי בלתי-נורמלי), והוא מתבטא במפגני ההתעוררות והמרי האזרחי ההולך וגדל ברחבי הארץ (מתוך המערכת, מחוצה לה, ולעיצים קרובות - בניגוד אליה). אלו מייחלים למהפכה פוליטית, חברתית ואישית, שיש בה בכדי לקדם סולידריות, הגנה על זכויות קיום בסיסיות והתנגדות פעילה לעוול.

כאנשי ונשות טיפול אנו עדים בימים אלו לפסיפס ייחודי וחד פעמי אשר מציג תמונה מורכבת ורב-ממדית של טראומות חברתיות עיקשות המרימות את ראשן ומופיעות בשדה הטיפולי, ואנו מאותגרים לפגוש בהתנגדות ובאי-ציות כחלק אינטגרלי מסובייקטיביות מעורבת ואכפתית, הן אצל המטופלים שלנו והן בתוכנו פנימה כסובייקטים חברתיים.

גם היום מזמינה אותנו זיו "להרחיב את המבט אל תנאי הרוע שבחוץ", לאחוז בו זמנית במערך הפנים נפשי ובזה החברתי-פוליטי, על מנת לייצר מודל אינטגרטיבי יותר של מפגש עם סבל אנושי, כאב וטראומה.

לא ניתן לפספס עד כמה צמא השדה הטיפולי בימינו, לייצוג רחב יותר של אנשי טיפול שמזוהים, מזדהים ומתמחים בטיפול בקהילות ובאוכלוסיות פגיעות ומחולשות, מתוך פרספקטיבה שמחויבת להכיר באופני דיכוי חברתי ובטראומטיזציה האפשרית שהם מחוללים.

לדבריה, העובדה שחוסר האונים, הפגיעות והנזקקות של כולנו הרימה את ראשה, יכולה לצמצם הבדלים מדומיינים בין חלשים וחזקים, בריאים וחולים. אלו חותרים תחת יחסי הכוחות וההיררכיה המוסדרת ביחסי הטיפול.

במובן זה, המגע עם הזולת שבתוכי הוא זמין מתמיד, וזה מתכון לאהבה על סגולותיה.

או במילותיה של ג'ואנה מייסי -

"הלב שנשבר לרסיסים מכיל את העולם כולו".

***

המאמר 'טראומה עיקשת' הוא הראשון מבין שלושה אשר התפרסמו ב'מפתח – כתב-עת לקסיקלי למחשבה פוליטית'. המאמר השני בסדרה עונה לשם 'מלנכוליה' והשלישי 'גילוי עריות'. שלושת המאמרים (ואחרים נוספים) זמינים ברשת וקלים למציאה.

את החלקים הנוגעים לדבריה היום הבאתי מהרצאותיה ומתוך גיליון בטיפולנט אשר יצא לפני כשנתיים בנושא: 'טראומות חברתיות במרחב הטיפולי - בעריכתה של אפי זיו'.

מקומות נוספים בהם ניתן (ומומלץ) לקרוא את אפי:

הפרק מבושה ליצירה מתוך: המלך עירום - גילוי עריות במבט פמיניסטי - דורית אברמוביץ'

הפרק מאובייקט לסובייקט מתוך: הסוד ושברו: גילוי עריות - זליגמן צביה וסלומון זהבה

פרק מתוך - היה או לא היה? כאשר צללים של פגיעה מינית בילדוּת עולים בטיפול - בעריכת עפרה אשל וצביה זליגמן.

******

הפוסט הזה הוא חלק מסדרת פוסטים שאני מעלה בדף המקצועי שלי בפייסבוק - #מטפלות_עושות_היסטוריה. בפינה אני כותבת בכל פעם על תיאורטיקנית אחרת שאני אוהבת ומעריכה, שהשאירה את חותמה על עולם הפסיכולוגיה.

המטפלות עליהן אני כותבת הן כאלו שהעשייה שלהן עסקה או עוסקת בפסיכולוגיה של האישה, שעבדו לצד גברים מפורסמים אך לא זכו להכרה שווה, שהיו שם והשפיעו על ההיסטוריה, שחקרו וכתבו דברים ממש מעניינים.

חלקן הגדול יהיו נשים נועזות, שבעת הצורך גם חלקו והעבירו ביקורת על תיאוריות מרכזיות. שיצאו נגד השיטה, האופנות השולטות והאבות הגדולים. חלקן מוכרות יותר וחלקן פחות, מפעם ומהיום, מבית ומחוץ.

יהיה מרתק! מוזמנות.ים לעקוב כאן או בדף המקצועי