למה בעצם קפאתי? הסברים (ומחשבות) על הקיפאון כתגובת הגנה

תגובת הקיפאון (freeze response), המכונה גם האי תזוזה או השיתוק, היא תגובת הגנה שמקורה במערכת העצבים האנושית ובפיזיולוגיה האינסטקטיבית המשותפת למרבית היצורים החיים, בה נעשה שימוש תדיר במקרים בהם אנו עומדים נוכח סכנה או איום.

מסיבות לא ברורות, אסטרטגיית הגנה זו אינה מקבלת מעמד שווה בחומר מתועד ובמחקר ביולוגי ופסיכולוגי אולם זוהי תגובת הגנה נפוצה וחיונית ופעמים רבות, אף הבחירה הטובה ביותר.

באופן כללי, ניתן לומר כי מחסור בידע והבנה אודות השינויים הפסיכולוגיים והפיזיולוגיים (והקשר ביניהם) שמחוללת הפגיעה הטראומתית, מכין את הקרקע לשיפוט עצמי וחברתי מחמיר של הנפגעים. עוד פחות מכך, מוכרת ומובנת (שלא לומר לגיטימית) תגובת הקיפאון בהקשר של טראומה, זאת למרות שכיחותה הגבוהה ואופיה החיוני למערכת השמירה העצמית שלנו.

נפגעי טראומה אשר פגשו ופוגשים בחייהם בתגובת הקיפאון הלא רצונית, נוטים ליחס לתגובה זאת משמעות ערכית רבה ולחוש בושה ובלבול רב סביב מופעיה. פעמים רבות היא מפורשת על ידי האדם וקהילתו ככניעה, שיתוף פעולה וחולשה השקולה לפחדנות.

אני מאמינה כי היכרות עם אופיה וטבעה של תגובת הקיפאון היא בעלת ערך עצום בתהליך ההחלמה מפגיעה טראומתית עבור הנפגע/ת וסביבתם הקרובה, וכיי היא חלק מהותי מהצורך בהבנה, באבחנה מקצועית חדשה ובטיפול מותאם יותר בטראומה אצל נשים ובכלל.

הפיזיולוגיה האינסטינקטיבית של הטראומה

המפגש שלנו, בני האדם, עם איום מפורש וסכנה, קושר אותנו בקשר שאין להתירו לירושה החייתית שלנו. כדי להבין את תגובת הקיפאון בימינו אנו, עלינו לחזור אחורה בזמן אל הימים בהם מפגש אנושי עם טורף גדול הוא חלק משגרת החיים, זאת מאחר והזיכרון הגנטי של היותנו טרף קל שרד והשתמר במוחנו ובמערכת העצבים שלנו.

הבנת הצד הפיזיולוגי של הטראומה מתחילה מהמוח האנושי הכולל שלוש חלקים מרכזיים:

מוח הזוחלים (אינסטינקטיבי – משותף לזוחלים ויונקים)

המוח הלימבי (מוח רגשי -משותף לכל היונקים)

המוח הגדול – ניאו -קורטקס (המוח הרציונלי – מוח אנושי)

ביום יום, החלק הפעיל והשולט ביותר במוחנו הוא המוח הגדול, עיקר פעולתו הוא בעיבוד מידע המגיע מהחושים, שליחת פקודות מוטוריות, חשיבה מודעת ושלל פעולות קוגניטיביות מפותחות כגון דיבור, הבנת שפה, ולענייננו, קבלת החלטות.

בזמן סכנה, מפנה המוח הגדול את מקומו וסמכותו ומתחיל מעגל תגובות בלתי רצוני בניצוחם של המוח הלימבי, מוח הזוחלים ומערכת העצבים האוטונומית.

אלו אחראים בין היתר על תפקודים חיוניים להישרדות: פיקוח על הנשימה, קצב הלב, לחץ הדם, מערכת העיכול וחילוף החומרים, ערנות, רעב, ויסות חום, ויסותת רמת הסוכר בדם ועוד.

תגובות ההגנה – לחימה ובריחה (FIGHT & FLIGHT)

לנוכח זיהוי של סכנה, ראשית כל מתרחשת עצירה מהירה שמטרתה היא סריקת השטח והערכת מצב בנוגע למקור, מיקום וגודל האיום. בזמן זה,, מיליוני גירויים הנקלטים על ידי החושים מועברים אל חלק במוח היונקים שלנו המכונה אמיגדלה. האמיגדלה מתפקדת כמעין חדר מצב בו נאסף המידע לצורך הערכה ובחירת הפעולה הרצויה.

הברירה הראשונה אותה בוחנת המערכת כתגובת הגנה שייכת למערכת העצבים החברתית (social engagment system) בניצוחו של עצב הואגוס המגלם תפקיד ראשי במערכת ההתקשרות האנושית - זאת היא התגובה המפותחת ביותר המשותפת ליונקים מפותחים החיים בקבוצות, היא בודקת את הרלוונטיות והאפשרות ליצור תקשורת וקשר עם הגורם התוקף. במילים אחרות אני בודקת האם אוכל להתחבב ולהתחבר עם הגורם המאיים כדי להימנע מפגיעה.

כאשר אפשרות זאת נפסלת, בין אם לאחר נסיון או מראש, יוצאת מהאמיגדלה פקודה למערכת העצבים האוטונומית, במטרה להכין את הגוף לאחת מתגובות ההגנה המוכרות לרובנו, לחימה או בריחה – fight or flight.

מכירים את הסיפור על האמא שהצליחה להרים רכב בשתי ידיה כדי לחלץ את בנה? או סתם את התחושה שאנחנו הרבה יותר חזקים ומהירים כשמדובר במצב של איום או סכנה? גם כאן לא מדובר בכוח רצון, כי אם בחכמתו ותבונתו הלא רצונית של הגוף.

כדי שנוכל להגיב בלחימה או בריחה באופן האפקטיבי ביותר הגוף שואף לעזור לנו למקסם כוח ומהירות, לשפר את יכולת ההתמצאות ואת הרפלקסים שלנו.

בפועל, מערכת העצבים מורה על הפרשת הורמונים שמובילים למערך תגובות גופניות כגון קצב ודופק מהיר יותר, הזרמת דם לשרירים, העלאת החמצן והסוכר בדם לצורך אנרגיה זמינה, הגברת החישה, שינויים ברוחב האישונים לצורך ראיה מרחבית, עיכוב פעולות שאינן דחופות כמו עיכול ועוד.

תגובת ההגנה – קיפאון או אי תזוזה

גופנו החכם הפך אותנו לגרסה משודרגת של עצמנו כדי למקסם את יכולותינו ואת הסיכויים שלנו להתמודד עם האיום. אך אין זה אומר שהפכנו לכל יכולים ובאופן מצער למדי, פעמים רבות, אין באפשרותנו להסיר את האיום בעזרת בריחה או לחימה.

כאשר מערכת העצבים מפנימה את חוסר האפקטיביות של תגובת הלחימה והבריחה, בין אם נוסו ונכשלו ובין אם נפסלו מראש בשל פערי כוחות ברורים, הוא מאותתת לתגובת ההגנה חדשה להיכנס לפעולה. תגובת הקיפאון והאי תזוזה.

תגובת הקיפאון היא מעין קו הגנה אחרון ולא רצוני שבבסיסה הרעיון של העמדת פני מת.

התגובות הגופניות במצב זה כוללת:

תחושת שיתוק ואי יכולת לזוז

האטה בקצב פעימות הלב והנשימה

קושי לדבר או להשמיע קול

צניחת חום הגוף ותחושה של קור

חוויה של אלחוש וחוסר תחושה של כאב

אם נעמיק ברעיון שמאחורי תגובת הגנה זאת נבין כי היא בעצם אסטרטגיה חכמה למדי המבוססת על הידע העמוק שלנו כי טורפים מסוגים שונים נוטים לאבד עניין כאשר אין מולם התנגדות פעילה וכי רבים מהם ימנעו מאכילת פגר מחשש להרעלה. עניין נוסף בתגובה זאת קשור בהפרשת הורמונים מאלחשים שנועדו להפחית את תחושת הכאב בזמן פגיעה.

קיפאון למראית עין והשלמת הפעולה

אם הגעתם עד כאן חשוב לי להדגיש ולהבהיר כי תגובת הקיפאון אינה שקולה לכניעה וכי הכוונה הראשונה והמאוד עניינית העומדת מאחורי בחירתה של המערכת בתגובה זאת היא לצורך הישרדות או לפחות למזעור נזקים מול תקיפה.

תגובת הקיפאון אומנם מחקה מוות אך זהו רק מוות למראית עין. האנרגיה הגדולה שנוצרה בגופנו לצורך לחימה או בריחה אינה נעלמת, היא פשוט קופאת וממתינה לרגע בו אפשר יהיה לצאת ממצב הקיפאון ולהיחלץ ע"י בריחה או לחימה.

אם וכאשר יוסר האיום ותהיה יציאה מהשיתוק ומהקיפאון, אותה אנרגיה שהצטברה בגוף (לצורך תגובת לחימה או בריחה) ולא יצאה לפועל תחפש דרך להתפרק כדי שמערכת העצבים שלנו תוכל לחזור למצב מווסת ומאוזן. במקרים אלו אנו עשויים לחוות תגובת לחימה או בריחה מושהית. כאשר אנו לא מוצאים דרך מספקת לפרוק את אותה אנרגיה אנו עשויים למצוא עצמנו כלואים במעגלים חוזרים וטורדניים של דחפי לחימה ובריחה המנהלים את חיינו. אחד הביטויים הנפוצים של אותו דחף ללחימה, בהעדר אובייקט להילחם בו, הוא הפניית הלחימה כלפי העצמי בצורות של התמכרויות, ביקורת ושיפוטיות עצמית והרס עצמי.

עיקרון השלמת הפעולה ופריקת האנרגיה הגופנית הכלואה הם לב ליבה של שיטות טיפול ממוקדות גוף בטראומה.

כאשר אנו מאפשרים למערכת העצבים ולמוחות הקדומים שלנו לנהל את ההצגה, נזהה כי גם גופנו יודע לפרוק ולשחרר את אותה האנרגיה ולחזור למצב בו מערכת העצבים מווסתת ויציבה. הפריקה ושחרור האנרגיה ביציאה מקפאון יכולה להתבטא בתגובות גוף שונות כאשר הנפוצה ביותר היא רעד לא רצוני.

טורפים בעידן המודרני

לסיכומו של ההסבר הנוגע למערכת ההפעלה הבסיסית שלנו שנועדה להתמודד בעיקר עם טורפים, ראוי ורצוי לשאול איך כל זה קשור אלינו. שהרי עבר זמן רב מאז פגשנו נמר רעב ביערות.

האיומים שאנו פוגשים בחיים המודרניים שונים בתכלית. בחלקם הם יכולים להיות ברורים באופן בו הם מדמים את אותו נמר רעב, בצורה של רכב שמגיע במהירות לכיווננו, תקיפה מינית, אסון טבע, פיגוע או אירוע בעת מלחמה, אדם תוקפני ואלים אליו נחשף ועוד.

אך פעמים רבות אותם גורמים מאיימים הם הרבה פחות מפורשים וממוקדים, כמו לדוגמה מבחן גדול או צורך לדבר מול קהל, איום מתמשך או נקודתי שנוכח ביחסים קרובים בחיינו כמו ההורים או בוס רודני… לעתים הגורם המאיים הוא בכלל מדומיין, משהו שראינו בטלוויזיה או משהו שקרה בכלל למישהו אחר ורק שמענו עליו.

שונים ומגוונים ככל שיהיו, ברגע שמערכת העצבים שלנו מפרשת את אותן החוויות כסכנה, אותו המנגנון בסיסי ולא רצוני מתחיל את פעולתו ועובר את אותו מסלול תגובות של סריקה, לחימה או בריחה, ובמצב של אי ברירה - קיפאון.

דוגמה טובה למורכבות העניין מתקיימת אצל רובנו כשאנו הולכים לקבלת טיפול רפואי. החלק הרציונלי במוח שלנו יודע שהטיפול לטובתנו, שלא נשקפת לנו סכנה ושהרופא/ה רוצים בטובתנו, אבל בו זמנית החלקים האינסטינקטיביים שלנו מפרשים את המתרחש בצורה שונה, אנו נשים לב שאנו שוכבים ונמצאים בעמדה פגיעה, אנו נהפוך רגישים כי יחסי הכוחות לא לטובתנו (הרופא הוא בעל הידע והכוח להחליט) ואנו עשויים לפרש התערבויות כמו זריקה או אינפוזיה כמשהו חודרני ופולשני שמאיים על שלמות הגוף שלנו ממש כמו שיני הנמר.

במצב כזה, אנו עשויים למצוא את עצמנו חווים חוסר שקט, מחפשים מסלולי בריחה, חווים תוקפנות מוגברת ולעיתים קרובות גם מתנתקים והופכים להיות פסיביים וקפואים.

אבל אני תמיד מגיבה בקפאון ובכלל לא מכירה את התגובות האחרות..

את המשפט הזה אני שומעת המון בקליניקה, ויש לכך הסבר.

ראשית חשוב להבין כי המהלך אותו תיארתי עד כה אינו רצוני או נשלט בשום מובן, הוא מתרחש בתוך שניות והוא אינו עובר את המסלולים הידועים והמוכרים לנו לצורך קבלת החלטות ועל כן הוא אינו מודע לנו באופן בו אנו רגילים. יתרה מכך, מערכת העצבים אינה יכולה להרשות לעצמה לפעול כמו דף חלק בכל פעם מחדש. זהו יהיה בזבוז זמן יקר, וכמו כל מערכת חכמה, המבקשת להיות יעילה, מהירה ומדוייקת עבורנו, כך גם מערכת העצבים לומדת את "העדפות המשתמש" שלנו. משמעות הדבר היא, שבמקרים בהם למשך זמן או באופן שחוזר על עצמו האורגניזם יגיע למצב של תגובת הקיפאון והיא זאת שתהיה אפקטיבית עבורנו, תגובה זאת תהפוך להיות מעין ברירת המחדל של המערכת בזמן ששאר התגובות ירשמו כפחות או כלא אפקטיביות כלל.

באופן אידיאלי, היינו רוצים שכל תגובות ההגנה יהיו זמינות ואפקטיביות עבור האדם. זוהי משמעותה של מערכת עצבים בריאה ומווסתת ובמקרים בהם אחת או יותר מהתגובות לא זמינות עבורנו הדבר יתן את אותותיו בחיינו בדרכים רבות. מרכיב משמעותי בעבודה הטיפולית היא לשקם ולהחזיר לאדם את חווית האפקטיביות של כל תגובות ההגנה.

השלכות ותפיסות בנוגע לתגובת הקיפאון

כיצורים תבוניים אנו נוטים לחפש את הסדר שבדברים, חשוב לנו להבין מדוע הדברים קורים, מה הוביל למה, איפה טעינו ואיזה לקח נוכל ללמוד.

אחת הסיבות המשמעותיות לכך שחוויה מאתגרת כזאת או אחרת תותיר אותנו עם תסמינים פוסט טראומטיים היא שהאירוע (מה שקרה לנו) והאופן בו "בחרנו" להגיב ולהתנהל מולו, אינו מתיישב עם האופן בו אנו תופסים את עצמנו, ועם האופן בו אנו מבינים איך העולם הפנימי והחיצוני שלנו עובדים. כאשר המערכות אשר מעניקות לנו קשר, שייכות ומשמעות בעולמנו מתנפצות, אנו נותרים עם תחושה שאין אנו יכולים לשלב את מה שקרה בסיפור החיים ובביוגרפיה האישית שלנו מבלי שיווצר סדק (או תהום) בעולמנו היציב והמוכר.

כשזה מגיע לתגובת הקיפאון, פעמים רבות מדי הגינוי העצמי והחיצוני הם עצומים ומהווים גורם מעכב משמעותי בתהליך ההחלמה. אל מול תגובה זאת אנו נוטים לייחס לעצמנו חולשה, פחדנות ואין אונים. במקרים רבים, באופן מצער מאוד, ישנה נטייה להעניק לגילום של תגובת קיפאון משמעות של רצונות נסתרים ושיתוף פעולה.

ג'ודית לואיס הרמן כותבת בספרה טראומה והחלמה "המשקיפים מן הצד, נוטים לשער, שבנסיבות דומות הם היו מגלים יתר אומץ לב והתנגדות. מכאן הנטייה הרווחת לתלות את התנהגות הקורבן בפגמים באישיותו או בתכונותיו המוסריות" (מושג הידוע כהאשמת הקורבן).

חשוב לציין כי האשמת הקורבן היא איננה רק נחלתו של נפגע הטראומה וסביבתו הקרובה כי אם תופעה רחבה ומשמעותית שאינה פוסחת הן על רשויות החוק והרווחה והן על חלקים נרחבים מקהילה המקצועית הטיפולית. שכן, סבילות, כניעה ושיתוף פעולה של נפגעי הטראומה עדיין משפיעים רבות על כיווני החקירה הפסיכולוגית, במיוחד במקרים של טראומה מתמשכת או במקרים בהם נלכד אדם כקורבן בכוח שכנוע ומניפולציה וביחסי תלות.

לסיכום

האשמה ואשמה, בושה, אי קבלה, ספקות עצמיים, ניתוק ובידוד מהסביבה, אובדן אמונה ביכולות שלי... כל אלו ועוד קשורים בקשר ישיר עם האופן בו אנו תופסים ומפרשים את התגובות שלנו לנוכח אירוע או חוויה מתמשכת של איום, והם מהווים חלק בלתי נפרד מהמופע הפוסט טראומטי. כל עוד אנו ממשיכים ליחס לתגובת ההגנה של הקיפאון משמעות ערכית ומוסרית, כאשר אנו מייחסים אותה לאופי שלנו, אנו מקפיאים מידה רבה את תהליך ההחלמה. כל עוד אנחנו רואים בה כשל אישי או מערכתי, לא נוכל לשקם את היכולת לסמוך על עצמנו ועל כוחותינו שיהיו שם בעת הצורך.

מנגד, אם נבין את תגובת הקיפאון כתגובה אנושית ונורמלית למצב לא נורמלי, אם נאמץ נקודת מבט פתוחה ומלאת חמלה, נסייע ונתמוך באופן משמעותי בתהליך הריפוי וההחלמה.


דף מים גדול.jpg

ברוכה הבאה לבלוג

כאן תוכלי למצוא תוכן, מאמרים מקצועיים והמלצות וגם לקבל מידע נוסף אודות טיפול או הדרכה. 

חרדל בלי מסגרת_edited_edited_edited_edit

להירשם לעדכונים במייל:

תודה שנרשמת! נהיה בקשר

קטגוריות :